תוכן העניינים

· על החוברת .............................................................................2

· ברכת מנהל הקהילה ויו"ר הקיבוץ ...........................................3-4

· עשור ראשון..........................................................................5-26

· עשור שני.............................................................................27-40

· עשור שלישי........................................................................41-56

· עשור רביעי.........................................................................57-95

· נתוני משקעים רב שנתיים.........................................................93

· גרעינים...................................................................................97

· ימי הולדת..........................................................................98-99

· סוף דבר ................................................................................100

על החוברת

חוברת זו מבוססת על קטעי עלונים שנאספו עם השנים, תוך ניסיון לצייר את הפרופיל של הקיבוץ מאז העלייה על הקרקע ועד היום. בחיבור זה לא באים לידי ביטוי כל העשייה וכל החברים, ובוודאי לא התרומה הסגולית של כל אחד. המעשים טבעם שהם נראים בשטח.

החוברת בנויה ומחולקת על פי העשורים : עשור ראשון, שני , שלישי ורביעי. בכל עשור תוכלו למצוא את ההיסטוריה אגדות ואנקדוטות מאותה תקופה, שירים וכמובן תמונות המייצגות את התקופה.

העשור הרביעי זוכה למשקל רב יותר מעשורים אחרים מסיבה אובייקטיבית של כמות האירועים והשינויים שעבר הקיבוץ, ורצוננו להיות רלוונטיים בכתיבתנו לקהילה העכשווית בשדה יואב.

בסוף החוברת החלטנו להוסיף ריכוז של ימי הולדת של הקהילה על מנת לגרום לכם לפתוח חוברת זו גם בעוד שנה ושנתיים ולהפוך אותה לשימושית קצת יותר.

חומרים רבים ומעניינים אשר עברנו עליהם לא זכו להיכנס לחוברת זו משיקולים שונים, יחד עם זאת אנו בהחלט רואים מקום לשמרם ולחשוף אותם בפני הקהילה בצורות שונות. אתר אינטרנט לקיבוץ אשר הנו אחד מיעדי חג ה- 40 ישמש כמקום טוב לאגירת ואחסון חומרים אלו לאורך השנים לדעתנו.

בבואנו לערוך חוברת זו נעזרנו רבות בחומרים אשר נשמרו ע"י חוה בספריית הקיבוץ ובתיעוד אותו עשתה אירית שרוני לקראת חג ה- 30 . לאחר שיטוט במסמכים, עלונים, תמונות וקטעי עיתונות אשר העלנו לנו חיוכים על הפנים והזכירו לנו נשכחות אנו תקווה כי חומרים אלו ימצאו מקום ראוי (ארכיון מסודר) וישמשו גם את הדורות הבאים.

איסוף החומר ועריכתו- אירית שרוני, ערן פלג, אדוה שטיינר ותמיר גור

קריאה מהנה

חג שמח

ברכת מנהל הקהילה לחג ה- 40:

40 שנה עומד לו קיבוץ קטן ויפה ומנסה לפרוץ קדימה.

40 שנה שנראים כאילו לא היו. רק אתמול, זוכרים המייסדים, עמדו צריפי המגורים וצריף חדר האוכל. רק אתמול, זוכרים הותיקים, חרשנו ועיבדנו את השדות בטרקטור זחל, עישבנו את שדות הכותנה ודיללנו את שדות החמנית בגיוסים רבי משתתפים, קטפנו את הכותנה בקטפת עם טור אחד והידקנו, חברים וילדים, את ערמות (לימים בלות) הכותנה בקפיצות בתוך סל על גבי משטח.

שוב ושוב עולים זיכרונות העבר ובכל שנה נוסף סיפור וחוויה לרשימה.

על הלינה המשותפת והחוויות סביבה, על גרעיני הנח"ל שעברו במקום והשאירו סיפור קטן ולפעמים גם חבר/ה או שניים, על חברות הנעורים, על אולפני עולים, מתנדבים ועוד.

40 שנה בו ניבנה לאיטו סיפור המקום, סיפורינו, סיפור שיש לו התחלה ואין לו סוף, סיפור בו בכל שנה נוספת שורה, בכל עשור נוסף פרק, סיפור שמאופיין בתקוות, בחלומות ושאיפות, סיפור על נחישות ויציאות ממשברים, על אנשים, על ילדים - עלינו.

40 שנה אחרי, אנחנו עומדים, נחושים מתמיד ושואפים יותר מתמיד להתפתח, לגדול, לגדל ולעצב דורות רבים לאהבת המולדת, לחתירה לשלום. בשתי מילים - לערכי המקום.

היום, 40 שנה אחרי, רואים הבנים ומשפחות מרחבי הארץ את שדה יואב ראוי לקבוע בו את ביתם, את עתידם, את חינוך ילדיהם. מקום, אליו הם רוצים להשתייך ואיתו להיות מזוהים.

חברים, בנים ואורחים אני מאמין שלאחר 40 השנה ניתן לומר בוודאות, עד כה הצלחנו.

אני רוצה להודות לחברי גרעין "אתגר" על תשתית הישוב שהעמידו לנו.

אני רוצה להודות לכם החברים, הבנים וכל מי שתרם בעבר ותורם היום לביתנו זה.

אני תקווה שב 40 השנים הבאות לא יפסקו השאיפות, החלומות, הלכידות וההצלחות.

בברכת חג שמח

איציק עוז

עשור ראשון – 1966-1976

ב- 1 ליוני 1966 עולים 35 בני גרעין "אתגר" על הקרקע, לאחר שבמשך עשר שנים הוחזקה במקום "חווה חקלאית" ע"י פלוגה מקובצת של בני משקים. בטקס שכלל מסכת ונאומים, הרבה התרגשות ואוירה של

חג, מוכרז על הקמת קיבוץ חדש, ה-73 של הקבה"א - "שדה יואב". ע"ש יצחק דובנו, הוא "יואב", מפקד נגבה שנפל במלחמת העצמאות).

ואחרי הטקס באה ההתפכחות, עם הרבה סימני שאלה, עם מחלות ילדות.......

התנאים היו קשים: "מקרר לא היה בחדר... לא היה לנו אפילו כסא בחדר, רק שני שרפרפים. כשההורים היו מגיעים לא היה על מה לשבת.... (אפרופו שרפרפים, כשרינה קיבלה מההורים כסא נוח, הוא הועלה בלהבות בשם השיתוף והשיוויון).... גרנו בצריף... העבודה היתה קשה - הרמנו ארגזי תפוחים... לא היו מקלטים וב'ששת הימים' חפרנו תעלות.... לא היה מועדון.... הקיבוץ הזה הוא האחרון שהוקם בתנאים של שנות החמישים...." אבל היתה אוירה אחרת: " הכל היה פתוח וחופשי, מי חלם על לסגור..... אחרי ארוחת הערב היינו רוקדים... ישבנו כולנו על הדשא...."

אם שעות הבוקר הוקדשו לעבודה, הרי ששעות הערב היו מקור לפעילות תרבותית וחברתית עניפה. היתה תוכנית לכל ערב בשבוע, כל שבוע - כאשר כולם שותפים לכל הישיבות והאירועים התרבותיים.

קיבוץ חקלאי. הקשר עם האדמה, דמות הפלאח העברי הגאה היוצא בבגדי עבודה לשדות, הנוסע על הטרקטור אל המרחבים הפתוחים היה זה חלק מההירואיקה והרומנטיקה של התקופה. בהתחלה - פלחה, פרדס, מטע תפוחים, כותנה, גן ירק, סייפנים, סלק סוכר ותפוחי אדמה, והמון קורסים: קורס מטע, קורס קומביין, קורס מתקני חשמל, קורס גידולי שלחין......עובדים ולומדים .......

במה עוסקות שיחות הקיבוץ בשנים הראשונות? עניני רכב, דיור, ענייני חברים, קבלה לאורחות, וכבר

ב-67' תקנון עזיבה (חבר מקבל מיטה, שולחן, שני שרפרפים, רדיו, קומקום, ספלים, נורות קיר + 300 ל"י לנופש). מאז ומתמיד אנו לוקים בתסמונת "הקיבוץ הקטן" - רוצים כל הזמן לגדול: קולטים גרעינים, מארחים זוגות ובודדים, מאמצים, ואיך שהוא כל הנחלים זורמים (וזרמו ועברו פה עשרות ואולי מאות אנשים במשך השנים) .........והים אינו מלא, ואולי נכון יותר - אינו מתמלא.

בשנים 1968/9 עובר הקיבוץ ממצב של עודף ידיים עובדות בחלק מעונות השנה למצב של חוסר ידיים עובדות בכל עונות השנה. המסקנה - הגברת היעילות. הביצוע - יעיל פחות. ב-17 לינואר 1969 יש הצעה ליזום דיון רחב בקיבוץ על בעית אי-הקימה לעבודה.

ענפים חדשים קמים ואחרים יוצאים מהמחזור. רפת עגלים לבשר ו-2 דונם חממת צפורנים מצטרפים אל המערך החקלאי, והמטע מתעופף (תרתי משמע) החוצה. עבודות עפר עצומות הופכות את הגבעה שממזרח למוסך לשלושה מפלסים, המזכירים מסלולי המראה ארוכים, עליהם מוקם לול 1 -ז'קלין - בית האימון הראשון.

ב-30 ביוני 1970 מצטרפים אל החי והצומח המקומיים 7000 אפרוחים צהובים וקטנטנים.

חמש שנים לשדה-יואב. וכך נכתב עלינו בשבוע בקיבוץ הארצי ב-18/6/1971: "לפני חמש שנים בישלה התנועה את הקיבוץ ה-73 שלה לפי המתכון הידוע: לוקחים אנשים צעירים, וקרקע ומים וכמה צריפים ואומרים להם 'תעשו קיבוץ'. והם לוקחים את העסק ברצינות ועושים קיבוץ. קיבוץ שהיום מלאו לו חמש, עם חמישים חברים שהגיל הממוצע שלהם 25 עם 14 ילדים, עם שלוש מכוניות: ג'יפ, פורד טרנזיט וטנדר פיז'ו. עם 9 טרקטורים ו-6165 דונם ברוטו מהם רק 5000 ראויים לעיבוד, עם שלחין ופלחה, רפת ולול וחממות. עם מועדון חדש ומכבסה ו-8 דירות שיכון ותיקים, עם דשאים ופרחים, וכל זה בחמש שנים.......... מהגרעין המקורי נשארו בדיוק חמישים אחוז (עשרים מארבעים) ואת החסר השלימו שני גרעינים ישראלים: גרעין "מיצד" שנמצא במקום כבר שנה , וגרעין "עירון" שעדיין לא התקבץ כולו בקיבוץ..."

מן העיתונות: שדה יואב בן 5 .

שולה פלג בבית התינוקות

החקלאות הוא ענף הפרנסה היחיד שעליו נשען הקיבוץ במשך חמש שנות קיומו הראשונות. מתחילים להתבסס כישוב ולכן יש לתכנן את המשק בפרספקטיבה - הקמה של ענפים חדשים והרחבה של הקיימים. עם קיבוץ נגבה השכן אנו מחליטים להכנס לנושא התעשיה ולהצטרף כשותפים למפעל עתידי - אריזות פולפרופילן. רק שנתיים מאוחר יותר, לאחר מחקר שווקים, מחליטים להכנס ליצור של השקית העומדת.

באוקטובר 1973 פורצת מלחמת יום הכיפורים. המערכת נופלת על כתפיהן של החברות, הנשארות בבית עם הילדים (המתרבים בקצב) ונושאות בעול המשק. בדפים לחייל שנשלחו לחזית הדרום והצפון אפשר למצוא פריסות שלום: "לאריק ברטוב - בוא מהר הביתה, צריך להחליף כלב. פז גדל יותר מדי". לביא נוימן נופל בקרב על סואץ ממש על סף הפסקת האש, והרבה חבר'ה נשארים בארץ גושן. לאט לאט חוזרים הביתה.

באופן מפתיע המשק החקלאי לא נפגע בשנה זו וממשיך בצמיחה. לעומת זאת משבר חומרי הגלם והנפט משפיע בצל"פ, המחירים עולים וקשה להשיג חומרים. מחליטים להכנס לדפוס. בקיץ 1974 מייצא צל"פ לראשונה, להולנד - דפים מפוליפרופילן לאריזת פרחים. אח"כ נפתחים השווקים ועיקר היצוא מופנה לתורכיה ואירן.

נושא הצמיחה כמו תמיד על הפרק - גרעין "פרו ורבו" מצטרף לקיבוץ, וועדת קליטה עובדת מצידה על קליטת בודדים ומשפחות. משה גר, שהיה אז בועדת קליטה מצוטט בעלון: "לדעתי, גרעין בגיל של 'פרו ורבו' הוא פרי בוסר לקליטה בקיבוץ, וקליטת זוגות שעברו כור היתוך בחיים בחוץ, שהתחילו בחיפושי דרך לכיוונים אחרים ושברור להם כבר למה לא - הם בשלים יותר לקליטה בצורת חיים חדשה."

לאחר ויכוחים ממושכים על קליטת גרעינים חדשים, עולה על שולחן המזכירות הגרעין האורוגוואי. המחייבים את בוא האורוגוואים ציינו בראש ובראשונה את העובדה שאנחנו צריכים לגדול, ואם כבר לגדול - אז יש לשאוף לגיוון האוכלוסיה. והיתה מישהי שאמרה: "שיהיה עוד מישהו בקיבוץ חוץ מהישראלי המכוער...". ומה אומרים הנקלטים? "...הנקלט של היום מחפש בנרות את אלו שמוכנים ל'התאמץ' ולקלוט. מסתבר שלמים הקרים של שדה-יואב צריך לקפוץ לבד. קודם בורח מי שקר לו ואינו רוצה לקפוץ, אחר כך בורח מי שלא יודע לשחות, בסוף הולך מי שהטביעו אותו, והפלא הוא שישנם עוד כאלה שמגיעים אל המקפצה. האם לשדה יואב של היום (נובמבר 1975 יש זכות להביא גרעין לקיבוץ? השאלה מחריפה יותר כשמדובר בחבר'ה ציוניים, בעולים חדשים ובאידאליסטים."

הנהלת החשבונות מדווחת שכחצי מהחברים עברו את התקציב האישי, ומי שעבר - עבר בדרך כלל גם את התקציב של השנה הבאה. תם עידן 'מחנה העבודה' או הנאיביות, מנעולים מופיעים בקומונה ובאקונומיה.

בפתח תוכנית המשק לשנת 1975 מופיעה ההערה: "על כל חבר, ענף וועדה, באשר הם שם, לכלכל את מעשיהם, כך שלא תהיינה בשום אופן חריגות בתקציב". מהדקים את החגורה - וכמובן נושא התקציב האישי עולה לסדר היום. ויכוחים אידאולוגיים על תקציב כולל ותקציב פונקציונלי. מטיב לתאר זאת חגי: "אצלנו יש האוכלים אחד את השני, ובמיוחד כשמדובר בצלחת. מסתבר שאצל 42 רווקים וזוגות בשדה-יואב לא רק שהצלחות ריקות אלא שאכלו מהן גם את הקרקעית. יש הגורסים שפלסטיק אוכלים רק כשחולים ברעב כרוני, יש הטוענים שהנ"ל נאכל מתוך חוסר שימת לב ויש המקטרים שמה שהיה בצלחת פשוט לא הספיק."

מייסדי הקיבוץ

מאגדות המקום :

ישוב חדש עול וחייל יצירתי בשמירה

* הימים ימי התקפות "הפדאיון" בדרום הארץ, המגיעות לשיאן ערב

מבצע סיני. בצומת פלוגות עולות שתי משאיות עמוסות חיילים על

מארב פדאיון, ופצועים רבים מועברים לג'וליס. באוירה זאת משרת

שמעון שחל, עולה חדש, בשירות חובה ומשתתף בהגנה על האיזור

בבסיס האם "משטרת יואב".

ב-10 במאי 1956 עולה שמעון לתצפית על המשטרה, שממנה דרומה

נשקפות גבעות חשופות, כולל הגבעה שלנו שעץ עדיין לא צמח בה,

שלא לדבר על בתים או על כבישים. מה שכן היה באותה גבעה, אלו

דגלים. הרבה דגלים ואנשים מצטופפים בהתרגשות סביב לראש הגבעה

(ליד המועדון הישן של היום).

משדיווח שמעון על האירוע למפקדיו - נאמר לו - ישוב חדש עולה

על הגבעה, ו"גבעת יואב" יקרא שמו בישראל.

כשהוא חוזה בהתרגשות בירית אבן הפינה, וזוכר את המארב של

אתמול בפלוג'ה, הוא כותב כמה מילות שיר נרגשות של עולה חדש,

חייל בשירות חובה, החוזה בלידה עצמה:

הנה עוד ישוב חדש מקלט היא למרצחים

כבר עולה על הקרקע טרם תקעו שם דגל

מקום שם האויב דש אך עתה מתבשרים

שם נפל ונתקעקע. דרכה עליו כף-רגל.

כל עולה, כל מתיישב גבעת-יואב לו קראו

מוסיף הוא שם בטחון כי אכן מוצדק הוא כך

ביום הוא הופך רגב על שם מחנה בסביבו

בלילה לא ילון. בברכתו הוא נתמך.

ובברכת חברים

שאו ידכם בברכה

ממעטים לרבים

עלו וצלחו אחא.

את השיר ואת מחברו גילה חגי, שעסק בהוצאת עלון העשור של

הקיבוץ. חגי מספר אז שלגמרי במקרה כאשר היה בדפוס באשקלון -

הגיע לשם איש בשם שמעון, תושב אשקלון. כאשר שמע שמעון שחגי

משדה-יואב, סיפר לו בהתרגשות את הסיפור הזה ומסר לידיו את

השיר, שאותו לא קרא מעולם בפני קהל....כי איש לא הסכים אז

להחליפו במשמרת.

* גידול הסיפנים בקיבוץ – רינה גר

כשרינה באה לקיבוץ יחד עם כל החברים הראשונים, היו על

הגבעה של שדה-יואב שלושה בתים בלבד: הבית של המזכירות, הבית

של "שקד" והבית של "חצב" (שני הבתים האחרונים משמשים היום

למגורי מעבר). כביש הכניסה עוד לא היה ובמקומו היתה דרך עפר

שהובילה מהכביש הראשי עד חדר האוכל. ליד חדר האוכל היו

צריפים, ושם גרו החברים.

רינה עבדה בשדה הסייפנים. הסייפנים הם פרחים עם גבעול ארוך,

והפרחים שלהם פורחים כמו מגדל. הסייפנים פורחים בחודש אייר,

בתחילת הקיץ.

בתקופה שמתחילה פריחת הסייפנים היו החברות שעבדו בסייפנים

קמות בוקר-בוקר מוקדם מאד, לפני שנעשה חם בחוץ, יוצאות לשדה

ומחפשות בשורות הפרחים את הסייפנים שרק מתחילים לפרוח. את

הפרחים האלה הן היו קוטפות ואוספות לפחים גדולים ומביאות

מהשדה לאסם. באסם היו ממינים, מסדרים אותם קבוצות-קבוצות

ואורזים אותם בקופסאות קרטון. את הסייפנים הארוזים היו

שולחים לחוץ לארץ. ולמה היו שולחים סייפנים שרק החלו לפרוח?

כדי שעד שהם יגיעו לארצות הרחוקות, הם עוד יהיו סגורים.

באחד הימים היה יום חמסין, ובבוקר כשרינה באה לשדה היא ראתה

והנה השדה כולו פורח בשלל צבעים. נו, מה עושים כשכל השדה

פורח בבת-אחת וכבר אי-אפשר לשלוח את הפרחים לחוץ לארץ כי

כולם פתוחים? התחילו לקטוף את הפרחים. קטפו וקטפו וקטפו

והשדה עדיין מלא פרחים. הלכו לבקש מהחברים שעובדים במקומות

אחרים שיבואו לעזור, ויחד קטפו מן הבוקר עד הערב.

ובאותו היום היו כל חדרי החברים מקושטים בשלל צבעים של

סייפנים. גם חדר האוכל פרח כולו בסייפנים, ואפילו לחברים

מנגבה שלחו פרחים, כי מה יעשו בכל-כך הרבה סייפנים שהחליטו

לפרוח ביום אחד?!

שולה פלג על הטרקטור בדרך לשדה הסיפנים. ריקוד השרל'ה בחתונתו של אריה ונחמה ברטוב.

* הלול בראשית הקיבוץ

כאשר הקיבוץ היה בן 4 החליטו לבנות בו לול להודים. חיפשו

מקום ללול ובחרו בשטח שלאורך כביש הכניסה לקיבוץ. אז היה

שם המשך של הגבעה. האנשים שעזרו לנו לבנות את הלול אמרו שזה

לא טוב, צריך לבנות את הלול במקום שלא תנשוב רוח לתוך

הסככות. לכן הביאו שופלים שחפרו בגבעה, הנמיכו את השטח

ויישרו אותו. בהתחלה היו רק הסככות. ביום שבקעו האפרוחים

מהביצים, היו מביאים אותם לקיבוץ ומגדלים בסככות. כאשר

האפרוח בוקע מן הביצה, הוא צריך שיהיה חם מסביבו. הפלומה

שלו מאד עדינה ואינה שומרת על גופו מפני הקור כמו הנוצות

הגדלות אחר כך. כדי שיהיה לאפרוחים חם, עטפו את הסככות

בניילון וחיממו אותם בתנור מיוחד שנקרא "אומנת". האפרוחים

היו יכולים להכנס מתחת לגג של התנור.

בחורף של שנת 1972 היה קר מאד בלילות. לילה אחד, הגז שבעזרתו

דלקו התנורים קפא במיכלים. התנורים כבו ולא חיממו את הסככות.

בבוקר, כשהגיעו הלולנים הם ראו זאת, מיד חיממו את מיכלי הגז,

עד ששוב אפשר היה להשתמש בו. הלולנים התפלאו מאד איך הצליחו

האפרוחים לעבור את הלילה הקר למרות שלא היה להם חימום. בלילה

הבא כבר עטפו את המיכלים בשקים רטובים, וכך הצליחו לשמור

שהגז לא יקפא.

אחרי כמה שנים בנו את ה"לול המבוקר". יש בו תנורים משוכללים

ומאווררים. הלולנים יכולים כל הזמן להסתכל במד-המעלות,

ולכוון את החום שבתוך הלול למידה הנחוצה לאפרוחים. זו הסיבה

שקוראים לו "לול מבוקר" - יש ביקורת על מידת החום שבתוכו.

המחזור הראשון של ההודים מנה 7,000 אפרוחים שגידלו אותם

בסככות וטיפלו בהם שני לולנים.

בקצה הסככות היה בור ובו היו שמים את ההודים שמתו, כדי שלא

יהיו מחלות. כשהבור היה מתמלא - היו שורפים אותם. יום אחד

אבישי ומנדלה רצו להדליק אש בבור. שפכו פנימה קצת סולר, ניסו

להדליק ולא הצליחו. שפכו פנימה נפט, ניסו להדליק - ולא

הצליחו, שפכו פנימה בנזין... אבישי התכופף לראות האם נדלק,

ופתאם היתה התפוצצות גדולה. החבית שכיסתה את פי הבור עפה

למרחק של 10 מטרים, הבור נהרס ופניו של אבישי נשרפו.

כמה ימים אחר כך חגגו את חג פורים. אבישי, שהיה מכוסה על

פניו בכוויות, התחפש ל......"קיבוצניק שרוף". אחרי שזה

קרה, חיסלו את הבור של השריפה, והעבירו את הבור של המתים אל

המזבלה. יותר לא היה סרחון של פגרים ליד הלול.

אביבה חזן מספרת.

הגענו לשדה יואב מאוד צעירים, בגילאי 18-19, בשדה יואב היו 3 מבנים: המזכירות, הבית של ערן ואדוה והבית של רקפת וסבתא קוגן.

גרתי עם חברה שלי, לאה'לה באותו חדר. ((הכן שגרה סבתא קוגן). הבתים היו בנויים בצורה, שהיה רק חדר, מרפסת ושירותים שהיו משותפים לחדר לידנו. על-מנת שתהיה פרטיות בשירותים- היה מומלץ לזכור לנעול את שתי הדלתות. כמובן שבאותה התקופה ההתאהבויות השתנו בקצב מסחרר...

בוקר אחד, נכנסתי לשירותים, ומסתבר שמי שהיה בשירותים שכח לנעול את "הדלת השנייה" מהצד שלנו. האדם שבו נפגשתי, בטעות, היה האדון אריה ברטוב. בעקבות אותו מפגש מקרי, גילינו שברטוב חבר של נחמה.

הסיפור שמאחורי הסיפור- אביבה חזן

למטה (השכונה הדרומית) היו 8 צריפים עם מקלחת ציבורית אחת. (מחסן הלינה כפרית, כיום).

מאחורי השירותים היה שדה , ומאחוריו לא היה שום דבר, עד לאזור המגרש טניס, שם היה מטע אגסים שרק נטענו.

היינו מנקים את השירותים, בתורנות, ואותו היום אני הייתי בתורנות, ניקיתי את השירותים ופתאום שמעתי רוח עזה, שעברה דרך השירותים לכיוון המכבסה (היכן שהקיטור היום), לכיוון המסגרייה (מחסן בניין כיום). אחרי שעה הבנתי שזו הייתה סופת טורנדו, אותה סופה שבה אלכס התחבא בארון.

אביבה מפקחת זרעים – אריה ברטוב

לפני 40 שנה, הרכבתי את אביבה על המזרעה – כלי לחומר טרפלן. (למניעת עשבים בכותנה).

על-מנת להכניס את החומר לאדמה, היה צריך להשגיח על התהליך כל הזמן.

התפקיד של אביבה היה להשגיח שהכול עובד כמו שצריך, היה לה כיסא מאחורי הכלי, והיא הסתכלה שהחומר המרוסס יוצא. כל סיבוב הייתי צריך להרים אותה, ולפעמים סיבוב חזק היה כמעט מעיף אותה, אבל איכשהו היא החזיקה מעמד...

לקפוץ על הכותנה – אריה ברטוב

הרבה שנים גידלנו כתה ולא היה מהדק. את ההידוק היינו עושים ברגליים.

היו סלים מרשת, שנועדו לכותנה, והקטפת היה שופכת את הכותנה לסלים ואז היינו מהדקים את הכותנה. היינו צריכים לחלק את הכותנה, ולהדק כל פעם חלק, השמש הייתה קופחת, וזאת הייתה עבודה קשה פיזית. אחרי שהיינו מסיימים להדק היינו מסיעים את הסל למנפטה בקריית-גת, על עגלת "דולי", שהייתה עגלה הידראולית, שמרימה את כל המנשא על רגליים, ואז עגלת הדולי הייתה נכנסת מתחת לסל וככה היינו מובילים את הכותנה.

במנפטה , היו שואבים את הרשת ואז היינו חוזרים הביתה למלא את הסלים שוב.

אחרי הסלים, לפי האבולוציה, היה ארגז שאלכס בנה עם דלת נפתחת כמו היום, אבל להדק עדיין הדקנו עם הרגליים.

* המטעים- אבישי רונן

מה מזכירים לך השמות: "יופי-גליה", "יופי-רומא", "יונתן

בלקג'ון", "אלכסנדר", "סטר-קינג", "גרנד-אלכסנדר", "דלישס",

"אורליאנס", "בן-דיויס"?

אבישי היה מרכז המטע, ושמות אלו היו בתחום אחריותו. ה'עושר'

בזנים (13 זנים שונים של תפוחים על 50 דונם) היה אחד הסיבות

שהובילו לכשלונו של המטע. במלחמת ששת הימים ניתנה הוראה

מגבוה "לפזר" את הכלים החקלאיים במקומות שונים במשק, על מנת

שלא ישמשו מטרות להפצצה. "את מרבית הכלים", מספר אבישי,

החבאנו בין העצים במטע כי זאת היתה הסוואה טובה. אחרי

המלחמה המטע היה מוזנח מאד, גדלו עשבים לגובה רב, והכלים

החקלאיים פשוט "נעלמו". מה שקרה אחר כך, שכבר חזרנו לעבוד

בתוך השורות, כל פעם יצא לנו 'לעלות' על כלי אחר....."

במרוצת הזמן התחילה להתגבש החלטה בנוגע לעתיד המטע, ומצבו

המדורדר הביא לידי מסקנה שיש לחסלו. "התמזל מזלנו", כך

אבישי, "ובחורף של שנת 1969 פקדה את האיזור 'סופת טורנדו',

ובעקבותיה נשברו ונהרסו מרבית עצי המטע.... המדריך למטעים

מטעם משרד החקלאות, נתן את האישור לעקור את המטע".

בצורת וחיפושים אחרי בדואים בשדות הקיבוץ .....

ג'ינג'י מספר: השנה השלישית להיותנו קיבוץ, היתה שנת בצורת

קשה מאד. החיטה לא עלתה יפה בשדות, הסורגום סבל וגם את

הכותנה היה צריך להשקות יותר מאשר כל שנה, כי היו מעט מים

באדמה.

יותר רחוק מאיתנו, בנגב, יש בדואים הנודדים עם עדריהם לחפש

להם מרעה למאכל. בגלל שנת הבצורת לא היה בנגב מרעה מספיק,

והבדואים ביקשו מהממשלה שיתירו להם לעלות צפונה לחפש מרעה

לעדריהם.

אנשי הממשלה הסכימו להם, אך הזהירו אותם לבל יעלו על שדות

מעובדים של קיבוצים ומושבים. גם לאיזור שלנו הגיעה משפחה

בדואית לחפש מרעה לכבשיה.

הימים היו ימי אביב, והחיטה בשדות היתה עדיין ירוקה.

ערב אחד, כשכל החברים היו בחדריהם, שמעו פתאם צלצול פעמון

מכיוון השדה הקרוב. מייד יצאו כולם מחדריהם, כי היו בטוחים

שזהו הפעמון של הכבשה המובילה את העדר, ובוודאי עולים

הבדואים עם עדריהם על שדות החיטה שלנו.

התחילו מחפשים בשדות ולא מוצאים, אבל צלצול הפעמון המשיך

בלי הרף. לקחו את הג'יפ של השלחין והתחילו להסתובב בשדות

ולהאיר עם פנס גדול, לחפש את הבדואי שעלה עם עדרו על השדה,

אבל לא נמצא דבר. החליטו לרדת מהג'יפ ועם פנסי יד לעבור בין

השורות.

הערב כבר ירד והשדה היה רטוב כולו מטל. בגדי החברים נרטבו

וגם הנעליים, אפילו הגרביים היו ספוגות מים. אבל החברים לא

התייאשו. הם החליטו שמוכרחים למצוא את הבדואי שהביא את עדרו

לשדה, וללמדו לקח.

וצלצול הפעמון ממשיך כל הזמן.

פתאם צעק אחד החברים: "מצאתי!" כולם רצו אליו ומה ראו? חתיכת

פח קטנה תלויה על עמוד חשמל, מתנדנדת ברוח ומצלצלת כמו

הפעמון של הכבשה המובילה את העדר. כולם פרצו בצחוק וחזרו

הביתה. והבדואים באמת שמרו על הבטחתם ולא עלו על השדות

המעובדים.

הרפת בראשית הקיבוץ- אשר רותם

כשאשר בא לשדה-יואב, הקיבוץ היה כמעט בן 5. הרפת של אז היתה

קטנה, בסך הכל 70 עגלים. ברפת עבדו אשר ולייזר. מדי שבוע

הם היו נוסעים להביא עגלים קטנים מהקיבוצים בסביבה.

האוטו שהוביל את העגלים היה טנדר פז'ו לבן שהדלת האחורית שלו

היתה מקולקלת ולא נסגרה טוב.

בוקר אחד יצא לייזר להביא 6 עגלים מקיבוץ רוחמה. הוא הגיע

לרוחמה, העמיס את ששת העגלים על הטנדר, סגר את הדלת האחורית

טוב טוב, כי הוא זכר שהיא לא תקינה לגמרי, והתחיל לחזור

לשדה-יואב.

בדרך, כשהוא נוסע, הוא שומע מאחוריו מכונית שצופרת וצופרת

ואינה מפסיקה. לייזר הסתכל אחורה וראה את נהג המכונית מסמן

לו לעצור. לייזר עוצר את הטנדר ופתאם הוא נזכר בדלת האחורית.

הוא קפץ מהר מתא הנהג ורץ לראות מה קרה.

ומה רואות עיניו? הדלת המקולקלת פתוחה, ואחד העגלים תלוי עם

ראשו על רצפת הטנדר וכל גופו ורגליו נגררים על הכביש. העגל

כולו היה מוכה וזב דם. לייזר הרים אותו בזהירות והניח אותו

בטנדר, סגר את הדלת טוב טוב, והפעם גם קשר עם חבל, ומהר

הביתה.

כשהגיע לרפת, ראה אותו אשר והוא כולו חיוור ונרגש. שאל אותו

מה קרה, והוא אמר לו: בוא תראה בעצמך." פתחו את דלת הטנדר

וראו את העגל שוכב על רצפת הטנדר בלי כוח להרים את הראש

וכולו פצוע.

לקחו אותו בזהירות והכניסו אותו לתא מרופד קש. לייזר מיהר

לקרוא לרופא הוטרינר שיבוא לטפל בפצעו של העגל. הרופא בא,

הסתכל ובדק, נתן לעגל תרופה והראה לאשר ולייזר כיצד לחבוש את

פצעיו של העגל, למרוח לו יוד ולהזריק לו זריקה.

יום יום היו אשר ולייזר מטפלים בפצעיו של העגל בעדינות

ובדאגה רבה. העגל היה מאד חולה וחלש, ולכן הם הביאו בקבוק

חלב מבית תינוקות, עם פיטמה, ונתנו לו לגמוע ממנו.

בוקר אחד כשהם באו לרפת הם ראו את העגל עומד בתא הקטן שלו

והוא כאילו חייך לקראתם. עכשיו כבר התחזק, והם יכלו לתת לו

לגמוע את החלב מתוך הדלי כמו שאר העגלים. גם הפצעים התחילו

להבריא ולהגליד. לבסוף, מכל ששת העגלים שהביא לייזר מקיבוץ

רוחמה - הוא היה היפה והגדול מכולם.

* הרפת בראשית הקיבוץ- איציק שטיינר

בימים הראשונים של שדה-יואב איציק היה רפתן. הרפת היתה מאד

קטנה ובדיר יונקים היו בסך הכל 8 עגלים.

לכל עגל היו הרפתנים נוהגים לתת שם, וכל עגל הם הכירו היטב.

את השמות לעגלים היו בוחרים לפי שמות אנשים מפורסמים, או כל

מיני רעיונות אחרים. כך היה עגל שקראו לו "דה-גול" ועגל בשם

"מרטין לותר קינג" ועגל שחור שנקרא "שחורי" ועוד שמות

שאיציק לא זוכר את כולם.

לאחר חג הפסח, זה זמן הובלת החציר מהשדה הביתה, כל החברים

התגייסו לאסיף החציר. לקחו את העגלה הכתומה ויצאו לשדה

להעמיס חציר.

לאיציק היה כלב שחור וגדול בשם עז (קמץ בעין), שאהב לקפוץ

למקומות גבוהים. כשראה עז את ערמת החציר הגבוהה על העגלה,

מייד קפץ ועמד מלמעלה.

הטרקטור העמוס בעגלת החציר התחיל לחזור הביתה לפרוק את

החבילות ליד הרפת, ואיציק ועז יושבים למעלה מרוצים מאד.

תוך כדי נסיעה קפצה העגלה והתהפכה על צירה. כל החבילות

נפלו והתפזרו על האדמה. עז, שהיה מאד זריז, זינק מיד וקפץ

למטה בריא ושלם, אבל איציק לא הספיק לקפוץ בזמן ונפל יחד עם

חבילות החציר, ושבר את ידו.

* ילדי חצב והכבש טוביה

כשילדי "חצב" היו קטנים, היו ביניהם כמה יותר גדולים שהיו

מרביצים לקטנים מהם. המטפלות שלהם חשבו מה לעשות והחליטו

להביא להם איזו חיה שילמדו לאהוב אותה, ושאם ירביצו -

ירביצו לה ולא אחד לשני.

חיפשו, חיפשו ומצאו כבש. הביאו אותו ל"חצב" וקראו לו

טוביה. מה שילדי "חצב" עשו לטוביה הכבש המפורסם קשה

לתאר... כל מיני תעלולים משונים... השיא היה שהכניסו לו מכות

ברגלים עם צינור וניפחו לו אותן עד שבקושי עמד.

דפנה ריחמה עליו ולקחה אותו תחת חסותה. כשנסעה דפנה לחו"ל

לקח אותו אלון, השכן, והיה מוציא אותו לדשא להינפש קצת....

טוביה רק היה רואה את ילדי "חצב" ומקילומטרים היה מסתער

עליהם - לנקום..... פעם אחת הוא הסתער עליהם, אבל "פיספס" והפיל

את מאיה חדשי שהיתה עוד תינוקת.

אלון שראה שהכבש הנ"ל נעשה כמו גבר, ונלחם כמו אריה - החליט

שמגיע לו שיראה כמו אריה, ועשה לו תספורת של אריה. הוא

התחיל מחפיפה רצינית בתוך האמבטיה של ברוטוס (הכלב של אסף,

ובגלל זה אסף לא דיבר איתו חודש), כשהוא מסבן אותו בשמפו

מהכל-בו, ואז הוציא אותו ליבוש ולגזיזה.

תוך כדי הגז, נבהל הכבש משום מה והכניס מכה בקיר - ונשברה

לו הקרן. מה עושים? ..." החלטתי להדביק לו את הקרן בחזרה,

אפילו שתיפול אח"כ, העיקר שדפנה לא תקבל שבץ. יבשתי לו את

מקום השבר כדי שהדבק יתפוס ומרחתי דבק מגע, ובסוף הדבקתי.

הנסיון לא כל כך הצליח, והקרן נפלה. ככה זה קרה עוד פעם, ואז

החלטתי לחכות עד שעה לפני שדפנה תחזור ולהדביק אז...." הסוף

היה שעוג, הכלב של אלון מצא את הקרן, חשב שזו עצם ואכל

אותה......

*

ילדי חצב ושקד בטיול לגיא הארנבות – עידית רונן

עידית היתה הגננת של ילדי "חצב" ו"שקד".

באחד מימי החורף הלכו הילדים לגיא הארנבות לראות את הכלניות

שפורחות שם כמו שטיח אדום.

בדרך לגיא הארנבות הם נתקלו בשלולית גדולה. עידית הציעה

לילדים לקחת מקל ולבדוק האם השלולית לא עמוקה מדי. הילדים

בדקו וראו שלא כדאי לעבור בה, ונכנסו לשדה כדי לעקוף אותה

ולהמשיך. השדה היה רטוב, המגפיים התמלאו בוץ והיה קשה לצעוד

עם מגפיים מלאות בוץ שכאלה.

בגיא הארנבות שיחקו הילדים שעה ארוכה. הם טיפסו על המכונית

של מר שמש, הסתכלו בפרחים והציצו למערות, ובינתיים ירד להם

כל הבוץ מהמגפיים ושוב אפשר היה ללכת בקלות.

בדרך חזרה רצו הילדים לעבור דרך השלולית. עידית הזהירה אותם

שלא כדאי לנסות, אבל הילדים אהבו מאד בוץ ורצו לנסות בכל

זאת. הילד הראשון נכנס לשלולית, צעד כמה צעדים ורגליו החלו

לשקוע בבוץ. הוא ניסה למשוך את המגף החוצה, אבל המגף ננעץ

בבוץ ורק הרגל יצאה. בא ילד שני לעזרתו, אבל גם הוא שקע עם

מגפיו והיה צריך לצאת יחף ומבוצבץ מהשלולית. עוד ילד ניסה

לחלץ את המגפיים השקועות בבוץ - אבל גם מגפיו שקעו. כך נרטבו

והתבצבצו כמעט כל הילדים.

ראה אותם מרחוק אחד החברים שעבר בשדה הסמוך, וחש לעזרתם עם

הג'יפ של השלחין. עלו כולם רטובים ומבוצבצים על הג'יפ שהסיע

אותם הביתה. והמגפיים - מה קרה להם? - אולי עד היום הם

שקועים בבוץ בדרך לגיא הארנבות.

חדר האוכל הישן ולידו הרכב המפורסם (השברולט)

פינת זיכרון:

משמאל - לביא נוימן, חבר קיבוץ שדה יואב ז"ל

מימין – מורדי תמיר ז"ל , מדריך הגרעין המייסד.

טורנדו בשדה יואב – אלכס חזן.

יום אחד, בתחילת החורף של שנת 1969 באיזור הרפת התחילה סופת

טורנדו עזה, שהגיעה מכיוון השדות אל תוך הקיבוץ. לפתע פתאם

התקדרו השמיים וגגות התחילו להתעופף. הקומונה הישנה התרוממה

ואיתה יחד התקלף חצי אסם.

כאשר הגיעה הסופה אל המוסך הישן, נכנס אלכס לארון וג'ינג'י

קבר את עצמו באדמה. חביות התרוממו לגובה אדיר וקרשים התעופפו

כאילו היו קני קש. ומה היה הסוף?

במקום הקומונה הישנה שנהרסה, בנו קומונה חדשה יחד עם מכבסה,

ואילו מקורות הקומונה שנהרסה - הקימו גדר לסוסים. המטע

הישן, שגם ככה רצו כבר להיפטר ממנו, היה עכשיו מוכן לעקירה.

ועל כך נאמר: מ ע ז י צ א מ ת ו ק 

תמונה עליונה – שלט הקיבוץ בראשיתו.

תמונה אמצעית : בתי האבן הראשונים אליהם עברו מייסדי הקיבוץ לאחר

הצריפים

תמונה תחתונה: אהרל'ה והשטרקים בהופעה

קיבוץ צעיר , שאיפות גדולות........תוכנית מתאר של שדה יואב ב- 1976

עשור שני – 1976-1986

קיבוץ בן עשר - מזל טוב! צילי מכנסת עבור הילדים חוברת של אגדות שדה-יואב, ההופכת לנכס צאן ברזל במקומנו. קיבוץ "זעיר" בן עשר - סיר לחץ של חברים היודעים את הכל על הכל. כל פעולה או מחדל מהדהדים בצורה הרבה יותר מוגברת ומכה גלים הרבה יותר גבוהים מהמתחייב.

בחודש אוקטובר נקטפו ביכורי האשכוליות בפרדס. אבישי כותב: זהו מאורע משמח וציון דרך בהתפתחות המשקית של שדה-יואב. לאחר קטיף מאומץ של כ-4 שבועות חלה 'רגיעה' ונכנסנו למשטר של מכסות קטיף. מעתה ואילך הקטיף יתרכז בחמישה ימים בחודש וימשך כך עד חודש מרץ." עוד הרבה שורות יוקדשו לנושא הפרדס, בעיקר בנושא הקטיף, גיוסים, ידיים עובדות, שכירים והסוף הבלתי נמנע.....

תוכנית משק דצמבר 1976 פותחת במילים הבאות: ".....המגמה של נשירה מענפי הייצור מחמירה ואפשר אולי לתרצה באי-פיתוח ענפים בעת האחרונה. עם זאת מורגש חוסר בענפים הקיימים.... הכוונה היא למפעל, לפרדס, לרפת, למוסך, מסגריה וגם לשלחין, זאת בנוסף לדרישה הגוברת לימי עבודה בחינוך ובשירותים שונים........ מבין הגידולים נראה היום גידול הכותנה כמוצלח ביותר ליחידת מים .......... מבין הגידולים שהיו נחלת העבר 'הורדנו' את האפונה. חיטה מושקית בשטח שלחין בהחלט יכולה 'לעבור' את האפונה....."

אילו נושאים הטרידו את החבר מן השורה באותה תקופה? זלמן מהרהר מעל גבי העלון: "לפעמים בלילה, כשקשה לי להרדם...... פיתחתי לי תחביב קטן ולא מזיק, אני מדבר עם אלוהים. זה לא דבר בגידה ברעיון הסוציאליסטי, זו פשוט קריזה אנושית .... אני מבקש מאלוהים דברים קטנים, קטנים: אני מבקש מאלוהים שישמור לי מקום בטלביזיה בעת שידור משחק כדור-סל. אני מבקש במקום עוף, והייתי רוצה שזה יהיה איזה סטייק עסיסי.

אני מבקש מאלוהים שבין השעות 15.00-6.00 יהיו מעט מאד שעות. אני מבקש מאלוהים שיצמיד לי את התקציב האישי למדד יוקר האישה. אני מבקש מאלוהים שיקציב לי תקציב תחביבים לקרמבו. "

בפברואר 1977 מוקם צוות בית-ספר, במטרה לקבוע היכן ילמדו ילדינו בחינוך היסודי. שלוש הצעות עולות על שולחן הועדה: האחת - להמשיך את הלימודים בבית לפחות עד כתה ו', השניה - להקים בית-ספר יסודי משותף עם נגבה, השלישית - ללמוד בבית-ספר יום בשער הנגב. על שולחנה של ועדת חינוך שני נושאים: הרכב הקבוצה בגן המעורב ונוהלי השמירה בלילה בבתי הילדים. "בעקבות לחץ של הליגה לשמירה על זכויות הגברים, הוחלט שכל הורה ממין זכר הוא פוטנציאל להיות שומרת בבית תינוקות והסדרנית רשאית לפנות אליו בדרישה זו."

תרבות - הרבה מאד דפי מידע (תרבודף), חלקם בעלונים וחלקם כדפים עצמאיים, מעידים על פעילות שוטפת עם הרבה מאד אנרגיות חיוביות. תרבודף מס' 7 מדצמבר 1977מתאר את הפעילות המתוכננת: "ביום ו' הקרוב נחגוג את הקור, הנזלת, השפעת ושאר מרעין בישין בערב 'חוקן ואספירין'. בכיבוד: כוס תה עם סוכרזית, גוגל מוגל וגלולות למניעת הריון. החל מיום ג' הקרוב ומדי יום ג' לאחריו לא תפעל הטלביזיה במועדון. לעומת זאת יופעל שם חוג האזנה למוסיקה.... (אפרופו חוגים: יש כבר חוג שיט וחוג ללימוד ערבית מדוברת וחוג משוטטים וחוג מקרמה). לקראת ערב שירי דוד זהבי, מתנהלות הכנות רבות: חזרות מקהלה, הקלטות, תרגילי פיתוח קול אצל הסולניות שלנו ועוד.

תצלום אויר של שדה יואב מתחילת שנות ה- 80 .

נושא המים המלוחים מופיע כבר בעלון של 1978. כותב מרכז המשק: "בנושא המים המלוחים, העניין קורם עור וגידים. המדובר הוא בבאר קיימת שיש לשקמה ולציידה. בעזרתה נוכל להשקות את השטח החדש"

זויית ראיה מעניינת ומיוחדת יש לשומר הלילה. שתי כתבות לעלון, שתיהן של שומרי לילה, נותנות תמונה אוטנטית של הקיבוץ:

תמונה ראשונה: "....את האור במקלט ובמועדון מכבים, כמובן, אותם גמדים שמכבים את האור בחדר האוכל, ואוספים את הכלים אחרי שיחת קיבוץ או הסרט. הבעיה היא רק שהשבוע היו הגמדים

בחופש....... שבוע שמירה הוא הזדמנות טובה להכיר חלק מחברי הקיבוץ מצדדים שבחלקם לפחות אינם מוצגים לציבור יום-יום. ראשונים (ראשונות) להיכרות הן השומרות (שומר ושומרת). אפשר לשוחח איתם בחניותיהם, שבין בכי לאזעקה שמרטפית, כמעט על כל נושא שרוצים, ואפשר לתת לכישורים הגסטרונומיים הנסתרים צ'אנס להתאמן על פיותיהם הרעבים. סיפור מיוחד הוא הבוקר, ובמיוחד כשעומדת על הפרק השכמתכם לגיוס. קשה לי להבין אנשים מבוגרים ששעון מעורר לא מסוגל להעיר אותם, ועוד פחות אני מבין את התענוג הגדול שיש בלשמוע 'בוקר טוב' חמש דקות לפני שרוצים, או לענות בפה מלא משחת שיניים. אבל בסך הכל אחתם נחמדים

כשאתם ישנים....."

תמונה שניה: "..... יש אנשים ששומרים בלילה, שומרים כדי שהוא לא יפר את האיזון בטבע וישאר הכי שחור והכי בטוח. אתה מוצא אותם בבית התינוקות שכובים על כסאות המיטה של 'עונג': האוזן בשמרטף, העין בספר, הלב בחדר עם בת הזוג והבטן אי שם בסביבת האקונומיה, מנסה לגבור על המוסכמות והמנעולים החדשים של התקופה. שהרי תמה תקופת חומה ומגדל והחלה תקופת חומה ובריח. הם יושבים בבית התינוקות או מסתובבים בין בתי הילדים, מביטים בעיניהם העצומות של העוללים הנראים כהרי געש קטנים, הרי געש כבויים שעשו הפסקה בתעלולים וויתרו עליהם למען עצביהם של ההורים. מדי פעם מתנער הר געש קטן כזה ופולט לבה של זעקות כמו מנסה להתנקם בבילוי מחורבן או סכסוך עם הורים מונחי ג'ניה.

יש השומרים על הקיבוץ, רכובים על האוטו הכי חדש והכי חם, נוסעים מסביב, נוסעים אט-אט כשעיניהם בולשות בחשיכה של האוטו אחרי כפתור התחנות של הרדיו. מדי פעם חולפת דמות של חבר סהרורי הנע לחדרו או זוג המאחר להגיע מהצגה ביפו, והם מתפצלים לחוליות ליד בתי הילדים, האשה לסדר מהר את המיטה והבעל - לכסות את הילדים.... הקיבוץ בלילה יפה הוא, הכל מסודר ללא ערבוביה. אנשים בלי כלבים ובלי רעש, שקט ונעים. בשיחת קיבוץ הקרובה נעלה הצעה לסדר להחליף את החיים בקיבוץ מהיום ללילה........."

חדר האוכל – בנייתו נמשכה מ – 1978 ועד 1981 .

בראש השנה מקובל לעשות חשבון נפש. וזה מה שמופיע בעלון לקראת השנה ה-13 לשדה יואב: "היום, לאחר שהרהרתי בסיפוק על כמה דברים בשדה יואב שגורמים לי נחת, עיני נחו על הקטפות שלנו העובדות בשדה. תחילה הרגשתי מעין גאוה, אך לאחר זמן נמהלה הרגשה זו במעט עצב על שהיום חג ואנו ממשיכים לעבוד בשדה. זה הזכיר לי שהרגשתי מעט אי נוחות גם כשהוחלט בשיחת קיבוץ, ללא התנגדות משמעותית, על המשך המאבק לקבלת השטחים החדשים בפלוגות. התחלתי להרגיש שאולי העבודה בראש השנה ושטחים חדשים בפלוגות יש ביניהם קשר יותר הדוק מאשר שערתי לראשונה. אולי בשדה יואב קיים קו שאנו דוגלים בו ואותו אנו צריכים לשקול מחדש בכובד ראש. למה בעצם אני מתכוון? לדחף הפנימי של החברה לשים את הדגש על עבודה ומעט מאד על איכות חיים. דגש חזק מדי על בנייה ופחות מדי מחשבה על מה שאנו בונים. דאגותינו נתונות יותר מדי לחדר אוכל מבריק ומעט מדי לזה שיש לנו עכשיו, דאגה מרובה מדי על הבניה הפיזית של הקיבוץ ולא מספיק דאגה למחיר שאנו צריכים לשלם על הזמן והמרץ שזה גוזל ממשפחותינו, מהתחביבים, מההתפתחות התרבותית בחברתנו.... הפסיכולוגיה המודרנית אומרת שאיש עסקים בעיר, העובד 12-14 שעות ביום, ששה או שבעה ימים בשבוע, עושה זאת מפני שאינו יודע מה לעשות זמנו הפנוי. האם זה מצבנו כאן? האם אנו עובדים בראש השנה מפני שאנו משועממים ואין לנו דבר אחר לעשות? או שאנו עובדים בכדי להרוויח יותר כסף? האם אנו זקוקים ליותר כסף? ....... האם ישנם ימים שאין אנו עייפים ויש לנו אפשרות לנוח, להתבונן בעננים, בשמיים, לשמוע את ציוץ הציפורים, להנות ממוסיקה.......... "

ניצנים של משבר מופיעים בפתיח לתוכנית המשק של שנת תשל"ט (שנת ה-13 לשדה-יואב): "המערכת, במסגרתה התנהלו פעולותינו הכלכליות, השתנתה בצורה משמעותית. חלק המימון של הסוכנות ומשרד החקלאות הולך ומצטמצם, שואף לאפס. גם בנושא מימון השקעות וגם במימון הפעולה השוטפת (הון חוזר). זה מצריך

אותנו ליתר מאמצים לגייס מקורות מימון, כולל מקורות בלתי שיגרתיים".

אבל יש המון תוכניות ברקע. הקיבוץ נמצא בתנופה אדירה. מגיעים חברי גרעין "יחיעם" וגרעין "אולי", קצב הילודה הולך וגובר, נקלטות משפחות מהעיר, צריך לבנות סוף סוף חדר אוכל להוסיף שיכוני ותיקים, חדרי נעורים ובתי ילדים..... וכך, באופן אבסורדי, מתקיימים זה לצד זה שני מצבים מנוגדים: המערכת המשקית מתחילה לשדר על מצוקה בעקבות מדיניות הממשלה, ואילו בשטח - הצמיחה שוברת שיאים.

המון פרי בפרדס - הקטיף דורש ידיים עובדות (וכבר עולה לדיון עקרוני נושא העבודה העצמית והשכירה ומתבשלת שיחה על פרדס כן/לא). בעקבות המשבר באירן נסגר אפיק היצוא הגדול ביותר של צל"פ, לעומת זאת מצטרפים לקוחות בארץ - "אסם" ו"פרומין". תוספת גידרות מאפשרת הגדלת מספר העגלים ברפת, בית אימון חדש נבנה ללול, גיוסים לעישוב בכותנה מקבלים תיגבור בדמות שלה"ב וכל העשייה והתנופה הזו מעלים את המורל ויש עוד הרבה כוח לפעילות פוליטית (הפגנות, הרצאות), לחוגים (חוג ציור, חליליות, מקהלה, פיתוח קול ,חוגצ'יק לתנ"ך, חוג תפירה, מלאכת יד, המצטרפים לצוללנים, לשייטים ולאנשי הסוסים), לערבי תרבות עם הרבה מאד כוחות מהבית, פעילויות בבתי הילדים וגולת הכותרת - "יום הילד".

ועם העליה ברמת החיים, בא גם התיאבון לעוד. יש מי שלא מרוצים: "...הבקשה אינה מאתמול, הרצון שלי לעבור לדירה גדולה יותר, מקורו בזמן בו הוחלט על איוש הדירות החדשות שעדיין עומדות ריקות)...כבר אז הייתי בין המועמדים לעבור לדירות החדשות.......". גם מערך כלי הרכב אינו עומד בלחץ. ארבעה רכבים בסידור: אחד פרטי, רכב בית - הצהוב, רכב לריכוז קניות - האדום ורכב לנוסעים - החום.

עמדת המדור לקיבוץ הזעיר גורסת שיש לקלוט גרעינים כדי לחזק את שכבת הגיל של "יחיעם" בקיבוץ. שני גרעינים ישראלים בבדיקה - גרעין "יחף" (שהיה מיועד לסמר) וגרעין "אחיתופל" (גרעין של סטודנטים מירושלים), המזכירות מחליטה - גרעין השלמה מחו"ל.

הכניסה לשנות השמונים העליזות מגבירה את הנתק בין התראות הגופים המשקיים לבין מה שקורה בשטח. למשל בעלון: "באחד מימי השבוע לא היה נפט בקיבוץ, והחברים נתנו כתף להידוק החגורה, ולא השתמשו בנפט לחימום החדרים. בלב שבור וביד רועדת הכניסו את התקע לשקע ותנורי החשמל 'חגגו'". שולם מקטר, בשם רבים, על כך שהתקציבים צומצמו ולעומת זאת העבודה רבתה, והוא משוכנע ש"לו היה ועד עובדים מאורגן בקיבוץ - כי אז היה מושבת הקיבוץ תוך שעתיים". הקיבוץ אצלו מתחלק לשניים: אלה שעובדים קשה ואינם רואים את 'האור בקצה המנהרה' ואלה שמנחיתים מדי פעם קיצוצים חדשים, כאילו שמרכז המשק והגזבר ושאר בעלי תפקידים הם בוסים וכל השאר - פלביים.

אבל יש גם כאלה שמבינים, ואשר כותב במאמר נרגש במרץ 1980: "מה לעשות, עברו ימי העושר, אולי ישובו, אם דווקא עושר זה מה שנחוץ. הגיעו הימים שבהם עלינו להסתפק במועט, לשמור על מה שיש ולא לקונן על מה שהיה. אולי זו שעת המבחן האמיתית לערכים כמו שיוויון, סולידריות חברתית, חוסן פנימי.

מילים, מילים, אבל נדמה לי שבתחום הצריכה התחלנו בשנים האחרונות לעבור את הרוביקון - "אשה נאה, דירה נאה, כלים נאים" כשהם הופכים להיות העיקר, אין עוד למה לחנך את עצמנו ובעיקר לא את הדור הבא....... בימים שלועדת צריכה היתה היכולת הכספית, עשתה היא הכל לחלוקה שווה של מערכות סטריאו, כלי חשמל למיניהם וכו', ההרגשה של כולם היתה שאנחנו קיבוץ שיוויוני.. הבטחון בזמן היקנה גם את הסבלנות. היום, כשמצבנו דומה למצבם של רב השכירים שאינם מצליחים לגמור את החודש, הרי שנשמעים אצלנו מזמורים חדשים: מה שלא תעשה ועדת צרכיה - יעשו ההורים. נכניס טלביזיות פרטיות שהרי הקיבוץ ממילא איננו מסוגל לקנות בעתיד הקרוב......".

בערב "אקסים", מכין יונה צרור הגדרות מעולם החי לבעלי תפקידים: אחראי כלבו (דב לבן), שמלבד גושי קרח משנה שעברה ושני שרוכים - אין לו כלום; סדרן הרכב (צב) שרץ כל הזמן אחרי המוסכניק (צבי) ואף פעם לא משיג אותו; קומונרית ילדים (קוקיה), שלפי הטעם שלה מתלבשים ילדים של אחרות; רכז כוח אדם (קונדור), שמרחף בגובה רב, מביט לטווח ארוך ומנסה לצוד איזו פרה שמנה ובסוף מסתפק בנבלות; האקונום (סנאי) שאוגר לו אגוזים כל הקיץ וסוגר אותם אחרי שבעה מנעולים. לפעמים יש לו מה לאכול בחורף ולפעמים.... גונבים לו הכל; רכז קניות (דינוזאור) -אישיות גדולה שמנסה תמיד להיות ראש קטן. כולם צריכים אותה אבל מפחדים; הגזבר (קנגורו) - יש לו כיס, אבל עכשיו הוא ריק; רכז ו. מינויים (עכביש), שאורב לזבובים המטומטמים בפינות האפלות וצד אותם להנאתו; המזכיר (קרפיון) ששט לו בים מלא כרישים, רוצה להיות ליוויתן ונראה כמו סרדין... לפעמים יוצא משם חי ולפעמים בצורה של געפילטע פיש.

90 חברים ו-83 ילדים, זמירות חדשות - האם יאכלו הילדים ארוחות ערב עם הוריהם בחדר האוכל? האם להעתר לבקשת משפחת נוטמן לערוך חתונה דתית בחצר? איזה ענף יתמוטט אם יבחר מתוכו המזכיר הבא? האם תצליח ועדת צריכה להכריח את כל בעלי הטלביזיות הפרטיות למסור אותן לרשות הקיבוץ? האם להמשיך במסורת של שיחת הקיבוץ או להעביר את הדיון וההחלטה לוועדות מקצועיות?

ובין הנושאים של יום-יום, מתקדמת הבניה האדירה של חדר האוכל, בריכת השחיה מתכסה בחרסינה, מתווספים שני קווי טלפון וסה"כ אנחנו מחוברים לעולם ב-4 קווים (נא לעלות למזכירות הטכנית), וזוכים לביקור ממלכתי של נשיא המדינה יצחק נבון (ברבאנבון בפי הילדים).

שנת תשמ"ב - שנת ה-15. כבר יש לנו מוסדניקים, והרבה מחשבה מושקעת במציאת מוסד חינוכי שיהלום את הנוער הכל-כך מיוחד וחשוב שלנו - בוחרים ב"מבואות הנגב" (ולא חשוב כמה שזה עולה). קולטים חברת נוער ("אחוה") - נסיון להפגין מעורבות בחברה הישראלית (הנופלת על כתפים בודדות של אנשי הצוות), וקולטים גרעין חקלאי ממקווה ישראל (גרעין "פעמיים").

את חג ה-15 דוחים לחנוכה (נובמבר 1981) - חנוכת חדר האוכל ומפגש דורות מרגש.

חדר אוכל- 1981

מאז ימיה הראשונים של שדה יואב מגיחים אלינו בקבוצות קטנות וכבודדים - מתנדבים ומתנדבות מארצות אירופה, בעיקר, הבאים לשזוף עיניהם (ועורם) בשמש הישראלית, לעבוד קצת ולהמשיך לנוע למקומות אחרים. מאז ומתמיד היוו המתנדבים מרכיב חשוב בעבודה, אם כי לא תוכנן עליהם דבר - וכל מי שבא, ברוך הבא, ואם זו מתנדבת סקנדינבית יפיפיה - על אחת כמה וכמה). בשנת 1982 כשעומס העבודה גדל (קטיף, גיוסים, רפת, לול, צל"פ, המון ילדים, קליטה של נוער, גרעינים ועולים), מונח על שולחנה של המזכירות לראשונה הרעיון - להפוך את מושג המתנדבים למוסד מסודר ולהביא מתנדבים בצורה יזומה בעונות חקלאיות מסויימות. כותב לואיס: "...אני עקרונית נגד מתנדבים. נכון שהם באים מרצונם הטוב ונהנים פה, אבל לא צריך להקל על עצמנו את החיים בעניין הזה. אני חושב ... שכן אפשר להתגבר בעצמנו על קטיף הפרדס...." ומקבל את הגיבוי של רני: עמידה על עקרונות העבודה העצמית נראית לי חשובה ועמוקה שמחתי שנוסף עוד אדם רציני שחושב בכיוון שנראה לי נכון."

באפריל 1982 עוברים את מחסום המאה – 101 חברים! ילדים - כמעט מאה. אין פלא שמי ששולט בכיפה היא ועדת חינוך, האחראית לנכס הגדול ביותר - הדור הבא. כותב ירון: "בשדה שלנו אחת הקליקות החזקות היא קליקת החינוך, שתחת הנס שלה מסוגלת אף לשכנע אותנו שלילה זה מתי שיש אור או שממים לא נרטבים". ועם צוות חינוכי גדול ומסור מאד, הלוקח אחריות על הילדים במשך 24 שעות, אפשר לישון בשקט.... אפשר גם לישון ב"שקמה".

גן שקמה – 1982

טיול קיבוץ - מצריים או יוון (לפי הטעם) - טיול גיבוש. שבועות רבים לפני - מתכננים, לומדים, מכינים, מתארגנים. אחר כך שבועות רבים אחרי - נזכרים, מחייכים, מעלים גירה...

מלחמת של"ג - "לפי מספר המגוייסים משדה יואב יש כל הסיבות לחשוב שאנחנו מהווים את בסיס המלחמה הזאת, ואלמלא אנחנו לא היה עם מי לעשות אותה...." ותוך כדי המלחמה מתגבש צוות פוליטי, נפגשים עם יהודה עמיחי ו...פותחים את הכל-בו.

אפריל 1983 ישיבה במחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. הנושא - דיון בבעיות של שדה-יואב. ארבעה נושאים על הפרק: הגדלת חלקו של שדה-יואב בצל"פ (בעקבות הוצאת 1600 דונם ממשבצת הקרקע שלנו והעברתם ל"שומריה"), הוצאת שדה-יואב לביסוס, חיזוק רשת החשמל במחנה ומכירת הפרדס. (הסוכנות אינה מעונינת לקנות את הפרדס, ולכן עוקרים אותו). ;

עדיין קיבוץ חקלאי, החוחובה מתווספת כגידול נסיוני חדש. אלכס מרים את המחרשה על גג המקלט, אבל בדיעבד לא מצליח להפוך אותו לסמל, למרות שיש חברים שנדלקים על הרעיון: "מציג אותנו בתור חקלאים, את המחזוריות של החקלאי. נצלם מזה איגרות ברכה לשנה החדשה, יכול לשמש כסמל מייצג שלנו..."

שנת תשמ"ד – 109 חברים, 110 ילדים. יופי של תרבות, כשגולת הכותרת הם מועדוני הזמר תוצרת בית בניצוחם של תרצה ואמנון. על שולחן המזכירות - חריגים בלינה משפחתית, דיונים על הבאת טבח שכיר, שינוי שיטת הרישום בכל-בו (%50 מהנקודות לא נרשמו), גרעין חדש בשטח - גרעין "אפיק", וגרעין בדרך מארגנטינה - "גרעין 85".

המצב הכלכלי, ההולך ומחמיר, מגיע לתודעת החברים לפחות כמושג והוא כמובן הנושא העיקרי של פורים - "קיצוצים". וברוח זו, אנחנו גם נכנעים ומצטרפים ל"צפית" (המתגלה בדיעבד כשד לא כל כך נורא). מדווח מרכז המשק: "..קיימת בהחלט בעיה עקרונית שאנו עומדים יום יום בפניה - האם לעצור את ההשקעות? עצירת השקעות פירושה הפסקה בצמיחה החברתית, ולדעתי המשמעות של זה לגבי שדה-יואב היא הרסנית...". וברוח זו קונים מכונת דפוס חדשה בצ"לפ והפנים לכיוון יצוא לדרום אפריקה, בבית מתחברים למחשב המרכזי במשקי הדרום (דע-רום), מתחילים את החפירות להכנסת קווי החשמל והטלפון, מרימים אנטנה על גג חדר האוכל והועדה לפיתוח תעשיה עוסקת בחיפוש רעיונות למפעל חדש עתידי אולי ממברנות?

מאגדות המקום :

נייר ועפיפונים- נתן קרן

* מאז ומתמיד קשור נתן ג'ו לנייר - אם בצבע, אם ברישום....

ועד היום, כשהנייר הפך מכלי למטרה.

היתה לנתן תקופה בה העיף באויר מתקנים מוזרים שהחלו

כעפיפונים דו-ממדיים, ובשלב מסויים קיבלו צורות תלת-ממדיות

שונות ומשונות. מדי יום בין השעות 15.00-18.00אפשר היה

לראות את העב"מים של נתן מרחפים באויר.

לא פעם ולא פעמיים הסתבכו חוטי העפיפון בעצים או בחוטי

החשמל (כשהחוטים עוד היו על עמודים ולא באדמה), והיה צורך

לטפס ולשחרר, או שהרוח היתה נושאת אותם, ואז נתן היה בונה

מחדש - והפעם דגם יותר גדול ויותר מתוחכם.

תמונה עליונה – מסיבה בגיל הרך – מנדל'ה ואיריס אור , אירית שרוני

תמונה תחתונה- חג שבועות , הקומביין מפזר את קציר החיטה .

פינת החי בקיבוץ והרקונים – מרים שמואלי

* בסוף שנות ה-70 היה בשדה-יואב נסיון של הקמת פינת חי וצומח

לטובת ילדי הקיבוץ. האיזור שנבחר היה חורשת האורנים היפה,

שהיתה בין הקומונה ללינה הכפרית והבריכה של היום. היתה שם

משתלת צמחי נוי; שובך יונים ובו יוני דאר, יונים טווסיות

ומינים אחרים; הכלוב של הכבש טוביה וגם..... כלוב גדול ובו

רקונים. הרקון (או בעברית - דביבון רוחץ) הוא חיה קטנה

וחמודה שרוחצת כל אוכל הבא לפיה, אבל יש לה גם צפורניים חדות

מאד ברגליה - מה שהופך אותה למסוכנת.

מרים שמואלי מספרת שילדי "ניצן" (שסיימו י"ב השנה) אהבו מאד

לבוא לשם לשחק, ובמיוחד לעבור ליד כלוב הרקונים כשמכיסיהם

מבצבץ תמיד איזה חפץ או בד כדי שהרקונים השובבים ישלחו יד

ויגנבו אותו להנאתם הרבה.

אחת הילדות (מוניקה) לא נזהרה, והכניסה בטעות יד לכלוב.

הרקון שלח צפוניים חדות ופצע לה קשה את היד, וכמעט תלש לה

אצבע...

ועוד נזכרת מרים שמלבד הטיולים הרגילים עם ילדי "ניצן", היתה

לה משימה כל בוקר - טיול מיוחד יומי עם ניר לעיוף והוצאת

עודפי מרץ. היו מסתובבים בכל שטח הקיבוץ כשניר חובש כובע קש

גדול למניעת שיזוף יתר, כובע - שאותו שנא במיוחד והשתדל תמיד

לאבד.... בסופו של טיול היו חוזרים כשמרים עייפה וניר רענן

ומלא מרץ כמעט כמו שיצא....

*

החשמלאים (כתב יונה לפי מנגינת שניים סינים

שני בנדיטים עם סולם גדול,

טפסו על גג בניין, כי החשמל התחיל לנזול,

אין ספק שהם מומחים גדולים לכל

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

נסעו בריקשה על הדשא רק אתמול,

בא הנויניק ואותם רצה לשתול,

שני בנדיטיםם עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

פתחו ביוב ישן אשר נסתם שלשום בחול,

מי כמותם עוד לחולל ניסים יכול

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול

את הקיטור של המטבח בנו בזיל הזול,

אם לא הם כי אז אכלו פה רק חול

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

אחד זקן צהוב לו, לשני כובע כחול,

הם תמיד בכל מקום, ידם בכל,

שני בנדיטים עם סולם גדול.

ארזים, (כיום בית משפחת למדן)

מימין סככת הטרטורים והכלים החקלאיים, משמאל ראלף מטפל בתופי הקטפת- 1984

עשור שלישי- 1986-1996

שנת ה-20 לשדה-יואב, היא תחילתו של "ליל העשרים" המפורסם. התחזית הדמוגרפית שמפרסמים המזכירים, לפיה מספר החברים בתשמ"ז יהיה 135, בתשמ"ח – 145 ובתשמ"ט -165 אינה צופה כלל את המשבר הקשה המתקרב עלינו. הרבה מאד מתחים על השבילים ובשיחות הקיבוץ, גלי מרירות מצטברים - ומשפחות, שחלקן הגדול היו בעמדות מפתח - מודיעות על עזיבה.

ולמרות ההלם והכאב, מתגייס הקיבוץ כולו להרים את החג במחזה של אשר "כמו חבר בודד על עץ". על המחזה: "מחזה בשמונה תמונות שהן אולי רק סקיצה למחזה שלם. אין כאן עלילה רציפה אלא קטעי עלילה וקטעי חיים. ארז, דוקטורנט במדעי ההתנהגות, מחליט לכתוב מחקר על הקיבוץ תוך התנסות עצמית. יחד עם אשתו זיוה, שאינה מגלה להתלהבות לרעיון, הם עוברים את תהליכי הקליטה המקובלים. כמובן שארז מסתיר מחברי הקיבוץ את כוונתו האמיתית ובתקופת ההתנסות הקצרה הוא מצליח לדובב את חברי הקיבוץ וללמוד מהם את המצוקות וההתלבטויות הפרטיות, שהן בתמונה שלימה - ההתלבטות של חברה שהגיעה לצומת וחבריה מחפשים את הדרך בה ילכו. יהושע, מזכיר הקיבוץ, אינו עומד בלחץ הציפיות מבעל-תפקיד. הוא תוהה אם כל התפקידים שמילא עד עתה בקיבוץ יש להם משמעות בהווה ובעתיד, ומעל הכל מי הוא? האם הוא באמת רוצה להיות כאן? סופו שהוא בורח מעצמו ומהמציאות ומוצא לעצמו את "המוצא הברנרי". בו בזמן מחליט ארז לחדול מכתיבת המחקר, שלשמו בא לקיבוץ, הוא שואב את ההצדקות להחלטתו דווקא מהמצוקות של הפרט. הוא רואה בהם ערך אנושי שאין לו אח ודוגמא בשום מקום אחר בו התנסה קודם."

ועדיין לא הסתיים החג - ואנו אוספים כוחותינו ויוצאים, כל הקיבוץ, לרפסודיה בכינרת בפיקודו של חיימון.

החיים ממשיכים. לאור משבר הפוקד את הרפת, מחליטה ועדת משק להכנס לענף הצאן. באוגוסט 1986 יוצאת שלוחת הצאן לדרך עם 100 טליות (ענף זה לא מחזיק מעמד זמן רב, בעקבות האינתיפאדה יורדים המחירים בצורה תלולה, והענף מחוסל אחרי שלוש שנים).

לאחר אכזבה מגרעין "אפיק", אנחנו מנסים את "אופק" ויש חברת נוער חדשה: "אורנים".

המשותף לכל העזיבות - מצוקה אישית וחוסר יכולת לחיות עם פשרות. המזכירים נקרעים בין העמידה על העקרונות לבין ההתפשרות עם צרכי הפרט. וכשעוזבים חברים מסויימים, עוזב גם חלק מהמעגל החברתי שהיה קשור אליהם, ואנו נכנסים למשך מספר שנים לתקופה של חוסר בטחון לא רק בקיום הכלכלי שלנו, אלא גם בקיומנו כחברה, שהרי אינך יודע מי מחבריך יקום מחר ויודיע שהוא עוזב, ועם מי תשאר.......?! חדרים מתרוקנים עם יציאת חברים לחופש או עזיבה, בתי הילדים מצטמצמים, "שקמה" ו"שיבולים" חוזרים ומתאחדים לגן אחד - "שקד".

ילדי הקיבוץ בטיול לגבעת החצבים (כיום, חמי יואב) - 1984

ושוב חזרנו לנושא הדמוגרפי - צריכים לקלוט, אבל נקלטים לא יבואו אם לא נעלה את הסטנדרטים של הדירות - מעגל סגור.... מדברים על הרחבת החדרים, השיחה אפילו מחליטה על בנית שיכונים חדשים (עם אופציה להרחבה ללינה משפחתית) - החלטה שמתגלה כהחלטה עקרה - אין כסף, אין בניה, אין בטיח!!!

פורים 1988 – אלכס מגדיל לעשות ומגיע עם חמורו (ברוך) למסיבת הפורים. ברכה נשארה לשמור על הבית...

ברוך, ברכה והאטון הצעיר – 1988

סוף סוף מצבנו המאד מאד חמור חודר לתודעה. הקיבוץ מתארגן למאמץ ומרכז את כל הכוחות, גם חברים וגם כוחות נפשיים, על מנת לנסות ולמצות את כל האפשרויות העומדות בפניו. באוגוסט 1988 מוקם צוות חירום כלכלי, העוסק בין היתר בנושא תיקצוב ובקרה,תחום שבאופן מעשי לא היה, ולמעשה לא היתה שליטה על מה שקורה. עם כל התנועה הקיבוצית אנו מתוודעים להסדר עם הבנקים במסגרת תוכנית הא.ה.ל. צוות הרעיונות להגדלת הכנסות, מתוך הצוות הכלכלי, מביא שלוש הצעות לדיון בשיחה: קייטנה (בחופש פסח ובחופש הגדול), קיוסק ממול המצודה, שישרת את המטיילים באיזור בתקופת חופשת הפסח), מים חמים (ניצול המים בעונת ההשקייה למיסוד הדרישה הרבה של תושבי האיזור לשימוש במים).

אשר מביא לפתחנו את התהליך הרעיוני וכותב לעלון: ".... נראה לי, אם נרצה ואם לא, שהמציאות חזקה מכל עקרון. בכל פעם שנכנס איזשהו 'חידוש' בין אם גדול ובין אם קטן, יש הזועקים כי בא הקץ על הכל, וראו זה פלא - כלום לא קרה. הקיבוץ ממשיך למשוך את חייו כש'החידושים' נובעים ממצוקות ולפעמים פתרונות ל'כיבוי שריפות', באחת, החיים מכתיבים אותם. נראה שהגיע הזמן בו נהיה אדונים לחיינו. לא נהיה נגררים אלא גוררים...."

שנת 1989 תרשם כשנה הקשה ביותר. קיבוץ "כמעט סגור", קופ"ח מודיעה לנו שהיא מפסיקה לתת לנו שירותים, את הלחם משלמים מדי יום.... למרבית האירוניה, אחד המקורות החשובים שמאפשר לנו לצוף על פני המים הם ההחזרים ממס הכנסה בגין שנים קודמות, סכומי כסף שאיפשרו לאהרן, הגזבר, לעבור את השנה ולהישאר בחיים".

קידוח

ביולי 1989 נפתחים חגיגית שערי "חמי יואב". הפרוייקט היותר מדובר במקומנו בשנים האחרונות.

"חמי יואב" ירשם בהיסטוריה של שדה-יואב, לאו דווקא כעוד ענף מוצלח, אלא בעיקר כמהלך שהפך את הקערה על פיה. דווקא בימים הכל כך קשים, השכיל הקיבוץ לתפוס את 'המזל שהסתובב בחצר' ולא איבד את העשתונות. ועוד עובדה חשוב שתזכר, שמכיוון שלא היו שום מקורות מימון (בתקופה הזו לא יכולנו לקבל שום הלוואה!).. היו אלה הורי חברים שאיפשרו את הקמת האתר. פרוייקט "חמי יואב" מחזיר לנו את גאוות היחידה וזוקף את ראשנו - אנחנו שוב קיימים, והפעם בגדול - על המפה.

עם הכניסה לענף התיירות, אנחנו גם צריכים ללמוד איך מתנהגים עם אורחים ולקוחות. צוות "חמי יואב" מפרסם ב"דף תיירות" בעלון כמה הנחיות כיצד לא להתנהג:

א. אתה בעל הבית, ומכאן שיש לך זכויות. אז אל תתבייש, תפוש את כל הכסאות.....

ב. מתוך דאגה לאתר - הקפד להעיר הערות ענייניות על טמפרטורת המים שאינה מספיק גבוהה......... חובתך לדווח - ובקול רם, שישמעו!

ג. אתה בעל מניות - לכן חשוב שתעקוב אחר הרווחים - הסתובב במשרד, בדוק את הניירת, את הקופה (כדאי גם שתכנס לדוכן לוודא את מצב המלאי).

ד. יש הרבה אנשים זרים באתר, שאתה לא מכיר והם לא מעניינים אותך. הם לא חברים שלך, ואין להם שום זכות לפניך. נכון, הם קנו כרטיס, אבל אתה הרי לא מאמין בכסף, לך יש אידאלים!

לסיכום, עם חיוך, אנחנו מקווים שהרמזים הובנו - זהו איזור תיירות. אנא, התנהג בו בהתאם.

דוד מסכם בטכס האסיף בסוכות תש"ן: "...חמי יואב נמשלו להדס - אין בהם טעם אך יש בהם ריח (עוד איך...). לפי התחזיות, גובה הגרף המתאר את כמות המבקרים אמור היה להיות גם הוא בגובה ההדס, במציאות הינו כגובה התמר...."

הבריכות הראשונות בחמי יואב – טרם הקמת האתר .

משחררים לחץ - בבתי הילדים עוברים ללינה משפחתית בלילות שבת. מסתדרים על הספות, מוסיפים מזרונים על הרצפה (גם הקטור אומר שהוא מוכן להיות כל יום ששי אצל הוריו). גן ירק יפיפה גדל ומתפתח תחת עיניו הצופיות של מרדכי מאחורי בתי הילדים, ומספק את צרכי המטבח כחלק מהחסכון בתקציב הכלכלה, וגם משמש מקום עבודה לילדי בית-הספר במסגרת הלימודים. נחנך מועדון "האסם", יש צוות וערבי תרבות.

שום גרעין אינו עומד על הפרק ומרכז הכובד עובר לקליטת הבנים והבנות המתחילים לשוב הביתה אחרי הצבא. השיחה מאשרת "הנחייה למסלול צעירים". קבוצת קרוואנים, המונחים על משטח אספלט ליד מגרש הטניס, מהווים מקום קליטה ראשוני לקבוצות אולפן המגיעות תחילה מ'חבר העמים' ועם הזמן - מתפוצות נוספות. (היום כבר מגיע המחזור השביעי של האולפן), ואלה משתלבים בנוף - על השבילים ובעיקר בחדר האוכל ובמטבח.

במלחמת המפרץ (ינואר 1991) ישנים הילדים בחדרי ההורים - ומכאן כבר כמעט ואין דרך חזרה. כותבת מרים שנהר לעלון: "רק תמימים חושבים שלינה משפחתית היא רק העברת הילדים לשינה בחדר. יש למהלך הזה היבטים נרחבים בכל תחומי חיינו - כלכלה, חברה, חינוך, תרבות. ... אולי עוד לא אחרנו. חשוב היום לתכנן את מהלך המעבר ללינה המשפחתית על כל היבטיו, ללמוד מנסיונות וכשלונות של אחרים, לפעול בצורה הטובה ביותר לכל הצדדים בלא להסחף למצב הבלתי נסבל של הצבת עובדות שאי אפשר להתמודד עמן."

חג ה-25. את הפרח המסורתי מחליפים האדים העולים מהלוגו של "חמי יואב". קטי מנצחת על חג מוצלח ויחד עם ליליאן פותחת את "קפה ששי" ב"גן של עמי".

לאחר תקופה קשה של מערכת יחסים טעונה רגשית, על רקע המים החמים, בינינו לבין נגבה, נכנסים שכנינו כשותפים ב- %25, כשכל שנה גדל חלקם בשותפות ב- %5 נוספים עד ל-50%).

ועוד בענייני שותפויות - קם האיחוד 'צל"פ-גל'. צוות לבדיקת פרוייקטים משותפים לשני הקיבוצים עושה מאמצים למצוא מקורות נוספים. פרוייקט "אחוזת חבקין" קם ונופל, תנופת פיתוח אדירה ב"חמי יואב", רעיונות על מלון ומסעדה, ותחנת דלק (שנפתחת השנה בשעה טובה ומוצלחת).

ב-1/2/92 פותחת סימה את ענף הלינה הכפרית בשדה-יואב. בתחילה רק 12 חדרי חברת הנוער (הצאלון) ומועדון, ויותר מאוחר - גם חדרי המוסדניקים (התמר). בחדר האוכל מופיע דור קשיש, שאנחנו לא מכירים - ופתאם בארוחות ובערבי ששי אנחנו קיבוץ רב-גילי. בכניסה לקיבוץ מתווסף לנו שלט כתום, של משרד התיירות, והענף זוכה בתואר 'תיירן מצטיין' לשנת 1993 (ועוד היד נטויה).

בנוסף לכניסה המוצלחת לענף התיירות, חל שיפור משמעותי בענפי החקלאות, שתרומתם לשיפור המצב הכלכלי לא תסולא בפז. הישגים מרשימים נרשמים בשלחין, ולפני שנה זוכה הענף בפרס 'סם המבורג' (ויוצא לגיבוש בתורכיה).

חמי יואב בעת השקיעה – 1997

בניית הקומה השנייה

הבנייה מתחילה. אחרי הרבה התלבטויות מתעצב המודל השדה-יואבי "הצנוע") לפתרון בעית הלינה המשפחתית. מסתבר שבכדי להרחיב, צריך לפנות את הדיירים, וכך מתחילה נדידת עמים לכיוון בתי הילדים, הנגאלים משממונם. במחשבה לאחור, לא יכולנו לבנות בצורה כזו אלמלא התפנו לנו בתים (בתי חברים ובתי ילדים).

אמנם הקצב לא כמו שתכננו וקיווינו; "איסכור" מתחילים, "רולן" ממשיכים; ועם העליה לקומה השניה, עולה באופן טבעי גם רמת החיים.

מי שנכנס היום לשדה-יואב, קיבוץ בן שלושים, רואה הרבה דשא, עצים, ובתים דו-קומתיים. קיבוץ יפה. אבל עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה - עדיין רובץ עלינו חוב, ורק ימים יגידו אם וכיצד נעלה על דרך המלך בעזרת/ללא 'ההסדר המשלים' הקורם עור וגידים.

מאגדות המקום:

* לינה משותפת .....

בגן "שקמה" היתה תקופה שהילדים סבלו מפחדי לילה, והשומרות

לא הצליחו להתמודד עם העומס. החליטו שתהיה לינת הורים בגן עד

שירגעו הרוחות.

באולם אורגנה מיטה, מאחורי פרגוד צהוב, ושם היה ה"ישן" ישן.

יותר נכון לומר מנסה לישון, כי איך אפשר כשכל מחצית השעה

בממוצע היה מגיח איזה זאטוט מילדי הגן.....ודואג לראות אם

ה"ישן" בסדר?

• ליל הסדר בחדר האוכל.

כמו תמיד - צפוף מאד, הרבה אורחים.

אשר כיהן כאב הסדר, כשהוא מקפיד לערוך את הטקס כהלכתו.

לקראת הופעת ה"חד-גדיא" הזמין אשר את ילדי "חבצלת" להתרכז

ולהתכונן ב......."חדר לחם".

* בניית חמי יואב

כשבנו את "חמי יואב" היה המקום בתחילה קטן מאד, שלוש בריכות

פתוחות, ברזלים וקרוון. אנשי הנוי ניסו לשתול דשא, אבל אדמת

הכורכר הקשה לא הסבירה פנים למאמצים. לכן החליטו להביא

מרבדשא" - דשא שקונים אותו במשטחים, מניחים אותו על האדמה,

משקים - ולאחר מספר ימים הוא נקלט באדמה.

הגיע יום ה-1 באפריל, וכמידי שנה, יש מישהו שמותח את

הקיבוץ. הפעם היה זה יורם, שהפיץ בבוקר את הידיעה ש....בלילה

גנבו את הדשא. הרבה חברים רצו לאתר, מודאגים, כדי לגלות....

שהדשא החדש מכה שורשים בשמחה בשטח.

גלויה שנשלחה בשנת 1993 למזכיר קיבוץ שדה יואב .

בניית סוכות

* בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה. אחד המשתתפים היותר פעילים

בקיום מצות בניית הסוכה, היה כמובן.... משה גר. לכבודו כתב

יונה את השיר:

בני גרעין שובבים ושומר לילה ערני

* בלילה קודר, אחד מלילות פברואר, חדרה כנופיית חברי גרעין

"אולי" לאסם, נכנסו לוויליס הזקן ובשאגת מנוע אדירה ובחריקת

צמיגים יצאו את שערי המשק לכיוון בלתי ידוע. לא התמזל מזלם

היות ובאותו לילה ניצב על המשמרת אסף, אשר בו במקום הציב

סדרת מארבים מתוחכמת שאפילו חתול לא היה עובר בה בשלום.

כשחזרו החבר'ה מהטיול נפלו כמובן לזרועותיו של הנ"ל, אשר

בצורה עדינה ומלאת רגש הסביר להם כי כדאי להם לעלות בחזרה

לוויליס, אך הפעם הוא יהיה הנהג. וכך עשה הוויליס דרכו

בשנית בשעת לילה מאוחרת למדי לכיוון בלתי ידוע. כשנעצר הרכב

לאחר מספר קילומטרים, ונאמר להם לרדת, לא הבינו החבר'ה

בדיוק מה קורה, לכן הסביר להם אסף במספר מילים את עיקרי

המשימה: "מימינכם אשקלון, משמאל מחנה ג'וליס, וישר קדימה -

נמצא המשק. עכשיו יש לכם א"ש לילה והמטרה להגיע בהקדם האפשרי

למשק" ונעלם בהותירו ענן אבק מאחור, כשחברי הגרעין החלו את

מסעם חזרה לקיבוץ, והפעם ברגל.

• ג'ינג'ית, הכלבה המפורסמת של ילדי "ארזים",

היתה אז כלבה צעירה וחדשה, והילדים נקשרו

אליה מאד. כשהיו נוסעים בחופש הגדול לחוגים בנגבה, היתה ג'ינג'ית מנסה

לרוץ אחריהם, ולכן היו סוגרים אותה בבית. פעם אחת הצליחה

לברוח ולרוץ אחריהם, וכשהגיעה לכביש - פגע בה אוטו. היא

חטפה מכה רצינית והלשון נחצתה ממש לשניים. מייד לקחו אותה

לוטרינר, שתפר מה שצריך, וכשחזרה עשו הילדים משמרות בבית

להשגיח עליה ולטפל בה במסירות. בסופו של דבר החלימה הכלבה,

והיא חיה עימנו עוד שנים רבות עד לשיבה טובה, כשדורות של

צאצאיה משוטטים ונובחים בעליזות ברחבי הקיבוץ.

סטרג'י, בן לג'ינג'ית ולגולי, שיפר את נסיונותיה של אמו

להגיע לנגבה. סטרג'י אימץ לעצמו את שעות ההסעה של האוטובוס

הצהוב לבי"ס "יוגב" ואח"כ ל"יואב". בבוקר, כשהיו הילדים

עולים לאוטובוס, גם סטרג'י היה עולה איתם ותופס.......

ספסל שלם. בצהריים הוא היה מחכה בתחנה ליד המגדל בנגבה

ל.....הסעה החוזרת. בשלב מסויים הפסיק סטרג'י את נסיעותיו

המפורסמות - כנראה שהוא כבר יודע הכל ולא צריך ללכת

לבית-ספר.

סגולות מי חמי יואב

* המים של "חמי יואב" נחשבים לבעלי סגולות מרפא לכל מיני "מרעין בישין" (זאת אומרת - לכל בעיה). דוד יודע לספר שהמים האלה יכולים להביא הצלחה. עובדה: בני יהודה ביקרו באתר - ושבוע לאחר מכן זכו באליפות; הפועל כפר סבא התרחצו במים - ובמשחק הבא זכו בגביע; חצי מקבוצת פ"ת באו לטבול - ועלו מליגה ב' ללאומית (מי יודע מה היה קורה אם כל הקבוצה היתה מגיעה?!)

עובדה היא עובדה - מי שהתרחץ........נעשה אלוף!

ילדי הדר ונחיתות אונס

* פעם אחת, באביב, יצאו ילדי פעוטון "הדר" (עדי, אור, דרור,

עירית, דיקלה, דורון, גילת, חזי וגם נועה ורן) לטייל באיזור הדשא שבין המועדון והמזכירות. עוד הם מטיילים והנה רעש חזק ומוזר נשמע, ומעליהם הופיע... מסוק. שמחו הילדים ועמדו להסתכל, אבל המסוק לא עזב אותם, ירד נמוך מאד והמשיך להסתובב במעגלים ממש מעל לראשיהם. סילביה ואסתר זכרו שלא מזמן בא במסוק דומה מישהו חשוב לבקר בחמי יואב", והחליטו למהר ולרוץ לשם, אולי יזכו הילדים לחזות בנחיתה דומה מקרוב. עוד הם רצים וליד המוסך השיג אותם ראובן, אבא של חזי, עם האוטו של הלול, ולקח אותם "טרמפ"

ישר ל"חמי יואב". ובאמת, לא רחוק משם, ליד האנדרטה המצרית,

ראו משלחת מצרית שבאה לבדוק את מצב האנדרטה. הם עוד הספיקו

לראות את האנשים עולים חזרה למסוק, ופתאם התחיל המדחף הגדול

להסתובב ורוח גדולה והמון אבק וקוצים כמעט והעיפו אותם

באויר. חיש מהר תפשו המבוגרים את הילדים וזרקו אותם לאוטו

כדי שלא יעופו להם ברוח, ומהר נסעו משם הביתה.

עוד שבועיים אחר-כך לא הפסיקו הילדים לדבר, לספר, לצייר

ולשחזר את סיפור המסוק שהעיף אותם באויר.

החמורים של אלכס מגלים תושיה

* אלכס מספר על איך הציל החמור (ברוך) את הכבשים בדיר של

חורחה: לפני שבועיים יצאנו יום אחד לבקר את החמור ולראות מה שלומו.

הבן של אביבה (הקטן כמובן, נו... ארז), זה שרוכב על החמור

בדרך כלל, רצה לעשות סיבוב. טוב, ניגשים לחמור, ומה רואים?

הכבשים בדיר של חורחה מתות כמעט מצמא... מישהו שכח לפתוח

להם את המים. כמובן שחיש מהר דאגנו לפתוח להם את המים,

והצלנו אותם ממוות בטוח בצמא. גבר לעניין ברוך....הא?!

בתור פרס, לא תאמינו מה הוא קיבל - חורחה, שלא כל כך אוהב

אותו בתור שכן בדרך כלל, וחושב שהוא "אוכל חינם", הודה

סוף-סוף שהפעם מגיע לו, והקריב לטובת ברוך - חבילת חציר

שלמה.

סמל חג ה- 30 לשדה יואב

עשור רביעי – 1996-2006

העשור הרביעי עומד בסימן שינויים: האוכלוסייה המייסדת עוברת את גיל ה-50 ודור הבנים מביא איתו רוח חדשה. גם התושבים הנכנסים לחדרים הפנויים והמתפנים מביאים אורחות חיים ונורמות אחרות. בעשור הזה שדה יואב הוא סיפור של קיבוץ בתהליכי שינוי (לדעת חלק) או בתהליכי התפרקות (לדעת אחרים).

לאחר שנתיים של הפסקה חוזר "במקום" לתאי הדואר, בדצמבר 1996, תחת ידיו האמונות והאמנותיות של יונה. העלון היה מאז ומתמיד מקור מידע עיקרי, וגם בפרק זה מירב האינפורמציה נשאבת ממנו. ומה הנושא המרכזי בעלון בתחילת העשור הרביעי? כמובן - "צמיחה דמוגראפית". אשר בטורו האישי בעלון מציף את הבעיה של גודל הקהילה בשדה יואב והתחזיות לשנים הבאות. הקיבוץ מנסה וינסה לעשות כל מיני תהליכי קליטה ושינוי במהלך העשור. כחלק מתהליכי השינוי בקיבוץ מתגבשים ב-1997 חוגי דיון אשר מתכנסים באופן שוטף בשכונות.

בסוף 1997, לאחר שרוב הסטודנטים סיימו לימודיהם במסגרת תקנון צעירים הקיים, אנו עדים לגל של עזיבת הדור השני. מרבית בני הקיבוץ פורסים כנפיים ועוזבים את תחומי הקיבוץ במרמור לאור היחס לו הם זוכים מהקיבוץ. שינויים והתעסקות של צוות צעירים מביא "למסלול צעירים / בנים" חדש.

משבר תזרימי קשה פוגע בתפקוד הקיבוץ ב-1998. הקיצוץ נראה ומורגש בכל. מחאות החברים והבנים נשמעות החל ממימון חוגים ,לימודים ("הפרטת הבנים" כפי שכינה זאת אשר), חבילות לחיילים ועד המזון. מבוצעת התארגנות חברים ל"שינוי בקיבוץ" בהובלתם של רני שטרן ותומר הרצוג מתוך הבנה שכך אי אפשר להמשיך. מזכירות הקיבוץ מתפטרת בחודש יולי לאור הבנתה כי איננה מסוגלת יותר לתפקד במציאות הנוכחית, אך חולפים חודשים רבים עד שממונה מזכירות חדשה. בינתיים, במסגרת תהליכי השינוי, מוצעת הקמת "חברת אחזקות" אשר תחזיק במניות צלפ וחמי יואב.

בתחילת שנת 2000 הגיל הממוצע של חברי הקיבוץ הוא 42, מתחילים לחשוב על פנסיה ובטחון סוציאלי. אשר יוזם מפגשים של חברי הקיבוץ בגילאי ה- 50 לשיחה פתוחה על מגוון נושאים שעל הפרק (כיצד אנו רוצים לראות את הקיבוץ, מה הוא המסר אותו אנו מעבירים לבנינו לגבי ההשארות בקיבוץ).

סקר שנערך בשנה זו מצביע על מגמה ברורה של רצון הקהילה להקטנת משק הבית המשותף ע"י הפרטת מזון, חשמל והכנסת מרכיבים דיפרנציאלים לשכר .

בשנת 2002 מתברר שלשינוי יש גם מחירים חברתיים גבוהים מאד. תופעה של פיטורי חברים ממקומות עבודה, בשם ההתייעלות והקיצוצים, מעכירה את האווירה בקיבוץ.

לקראת המחצית השנייה של 2003 מתארגנת קבוצת חברים להוביל תהליכי שינוי וכניסה להתנהלות במודל רשת בטחון. התארגנות זו קמה מספר חודשים לאחר שנכשל ניסיון להוביל כניסה למודל המשולב.

הקיבוץ עמד בפני מציאות קשה בהיבט הכלכלי, הקהילתי, העדר כיוון וחזון, צניחה דמוגרפית, קיצוצי תקציב, אחוז אבטלה גבוה ולמעשה קושי לקיים חיי קהילה לאורך זמן. הדרך למודל רשת הביטחון לוותה בקשיים

רבים אך יחד עם זאת ולאורך כל הדרך היה רוב גדול שייחל לשינוי. שתי ההצבעות הראשונות לאישור המודל לא צלחו בגלל חוסר בקולות אחדים. לבסוף, בסיוע הדוק של התנועה והמועצה ולאחר שנמצאה הפשרה לכינון המודל לשנת ניסיון, לאחריה צריך אישור להחלת המודל דרך קבע עבר המודל. כבר עם תחילתו התחיל המודל להניב תוצאות בעיקר בנושא עבודה ופרנסה. תרומה גדולה נוספת היא תהליכים ופעולות שנעשו בקהילה לפני החלת המודל כדוגמת סגירת וצמצום ענפים גירעוניים וצמצום כח עבודה שכיר במקומות לא חיוניים. אבל עדיין יש לקהילה דרך ארוכה של התמודדות כי ההתלהבות מן השינויים אינה משותפת לכל החברים.

את השינוי במבנה הארגוני של הקיבוץ ניתן לתאר בתרשים שימחיש טוב מכל את השינויים

תרשים מבנה ארגוני :

מבנה ישן

מבנה חדש

המטרה של הארגון מחדש הייתה לצמצם בהוצאות הכלליות של האגודה, לשפר את התאום בין המשק לקהילה וליעל את פעילות האגודה.

ההנהלה הכללית קבעה מספר יעדים מרכזיים לפעילותה בשנתיים הקרובות.

כיום, לאחר שהתייצבו המערכות השונות על פי המודלים הכלכליים החדשים, ניצב הקיבוץ בפני אחד האתגרים המרכזיים- אתגר הקליטה והצמיחה הדמוגראפית, לצד הענקת בטחון סוציאלי ופנסיה לחבריו הותיקים.

קצת נתונים על הקיבוץ בשנת ה- 40 לקיומו:

נתונים דמוגרפים

בשנת ה- 40 לקיבוץ מונה אוכלוסייתו 204 על פי החלוקה הבאה :

סטאטוס	מספר
חברי אגודה	88
מועמדים	0
ילדי קיבוץ 0-18	46	גיל רך 13, יסודי 20, תיכון 13
חיילים וי"ג	10	7 חיילים, 3 י"ג
בנים בעצמאות כלכלית	14
תושבים	36	מתוכם 3 משפחות בנים
ילדי תושבים 0-18	10
סה"כ אוכלוסיית המקום	204

בנוסף, 60 בנים מוגדרים כחברים בחופשה.

יעדי הנהלת הקיבוץ:

1. ייצוב המערכת הכללית כולל המשק והקהליה לאחר שהשלמנו לפני שנה שני תהליכים מהותיים:

o בתחום הקהילה - המעבר למודל דיפרנציאלי.

o בתחום המשק - הסדר עם הבנקים שהביא את האגודה לאחר שנים רבות ליציבות כלכלית ראויה לציון.

2. קליטת משפחות ובנים.

3. שיוך דירות ונכסים

4. הסדרת נושא הפנסיה לחברים.

סוכות 2005- שוק מציאות ברחבת החדר אוכל

מערכות, ענפים וועדות קהילתיים:

-ועדת בריאות-

תחום הבריאות מנוהל במסגרת ועדת בריאות. בראש הועדה, מזה מספר שנים, מכהנת חברת קיבוץ .

בריאות כללית – במקום קיימת מרפאה הנותנת שרותי בריאות כללית לכלל האוכלוסייה. אחות המרפאה היא חברת קיבוץ ותיקה המועסקת דרך קופ"ח ב - 1/2 משרה ועל ידי הקיבוץ 1/2 משרה בנוסף, יש ביקורי רופא 2 בשבוע, שרותי טיפת חלב, וכיסויים ביטוחיים – סיעודי ו "קטסטרופות".

הבריאות הכללית מופרטת כליל אך ניתנת תמיכה ליחידים ומשפחות שהוצאות הבריאות עוברות סף הוצאה לאורך זמן.

בריאות שיניים – במקום קיימת מרפאת שיניים הנותנת שירותי בריאות השן לחברי הקיבוץ בלבד במסגרת סל טיפולים עליו הוחלט בקיבוץ בשנת 2003. במקום מועסק רופא יום בשבוע ושיננית יום בשבוע המרפאה מנוהלת על ידי חברת קיבוץ. בראשית 2004 התקיים תהליך "ישור קו" לחברי הקיבוץ. משמעותו, מיפוי בעיות השיניים של כלל החברים, תקצובם ונתינת מענה עד לסוף השנה.

החל מ -2005 הופרט סל הטיפולים בשיעור של 50%.

בריאות הנפש- הקהילה מעניקה סבסוד חלקי למטופלים. הקיבוץ אינו מגביל למרפאות ומטפלים מסוימים.

רווחה – במסגרת מחלקת הרווחה במועצה האזורית "יואב". אחת לשבועיים לנוחות האוכלוסייה עו"סית המועצה פוגשת את המטופלים/פונים בשדה יואב.

-חינוך-

הקהילה רואה בחינוך הילדים את אחד מהיסודות המוצקים של המקום.

הקהילה מקיימת מערכות בלתי פורמאליות ומעניקה סבסוד בשיעור ניכר הן בחינוך הפורמאלי והן בבלתי פורמאלי. יחד עם זאת כמות הילדים יוצרת מצוקה ומורגש החוסר של מרכז/ת תחום לחינוך הרחב.

גיל רך- בשנת הלימודים תשס"ה נסגרה מערכת הגיל הרך בשדה יואב וילדי הקיבוץ שולבו במערכת הגיל הרך בקיבוץ נגבה. המהלך נעשה עקב מיעוט בילדי קיבוץ ועלויות גבוהות שבהפעלת מערכת עצמאית עם צפי לעלויות גבוהות יותר מאחר ומספר הילדים המועט מבטל את תקן הגן. המהלך הסתייע תודות לשיתוף פעולה של המועצה האזורית יואב.

שביעות הרצון ממערכת הגיל הרך בנגבה גבוה אך יחד עם זאת "...זה לא כל כך נעים לראות גן סגור..." הנהלת הקהילה החליטה לשמר את בתי הילדים ריקים (לא להפכם לביתי מגורים) בכוונה לחדש בהם את הפעילות בהקדם כחלק מתהליך הצמיחה הדמוגרפית.

יסודי – ביה"ס שדות יואב שבקיבוץ גת. בנוסף, קיים בקיבוץ בית ילדים (מרכז חברתי).

הפעיל בכל יום עם הגעת הילדים מבית הספר ועד השעה 16:00 בימי שישי נערכת קבלת שבת וציון ימי ההולדת. בחופשים המערכת פעילה בין השעות 7:00 – 16:00. בימי החופש הגדול מתקיימת במקום קייטנה הכוללת גם ילדים מבחוץ.

תיכון – תיכון ופנימייה צפית. בנוסף, יש בקיבוץ מועדון לשעות הפנאי מידי פעם הדרכה, טיולים ואירועים

חינוך מיוחד - הקהילה מעניקה סבסוד חלקי למטופלים. הקיבוץ אינו מגביל למרפאות ומטפלים מסוימים.

ט"ו בשבט 2006- נטיעות סמוך לשער הקיבוץ

חוגים – הקיבוץ משתתף בעלות חוג אחד לכל ילד שבין הגילאים 6-18 .

השכלה גבוה - מימון הקיבוץ עד שיעור של 50% משכר הלימוד האקדמאי לתואר שאורכו 3 שנים. מימון שכר הלימוד מוצמד לוותק ההורים.

-ענפי שרות- ענפי השרות בקיבוץ כוללים- מרכולית ומכבסה ( אשר תופעלו כענף מאוחד תקופה מסויימת), נוי, אחזקה, חשמל ותקשורת, בכל הענפים עובדים אך ורק חברי קיבוץ. למעט הנוי, ענפי השרות האחרים מופרטים כליל.

-ענפים תורמי הכנסה-

ענף השכרת דירות – כ -50 יחידות השכרה רובם הגדול דירות חדר.

השכרת נכסים ומבנים – השכרת חד"א/מטבח, חדרי אירוח, מועדון, מוסך (לאדם פרטי המייצר קרח יבש לניקוי.... )

בריכת שחיה –קייטנות, אירועים קטנים שעורי שחיה.

אירוח כפרי - בתחילת העשור הרביעי האירוח הכפרי עדיין שייך לקיבוץ, והוא מצליח וזוכה לאות התיירן המצטיין לשנת 96-97 עם אחוזי תפוסה של למעלה מ- 75% . שיפוץ של חדרי הלינה כפרית מבוצע במרץ ע"י משה, יורם, יגאל והקבלנים, ומדברים על הרחבה ל- 8-16 חדרים נוספים (שיקראו – שכונת "האורן"). הרוח החיה שמאחורי הלינה היא כמובן סימה אורגיל, המייסדת והעובדת הבלתי נלאית, אשר גם זוכה בתואר עובד מצטיין לשנת 1996 מטעם משרד התיירות.

ושוב זוכה הלינה הכפרית באות התיירן המצטיין, הפעם לשנת 1998, ומשום שעם הצלחה לא מתווכחים – אנחנו שועטים קדימה במגמה להגדיל – להגדיל את מספר האורחים ואת פלחי השוק האפשריים. עד כדי כך אנחנו נלהבים, עד שאנחנו מוכנים לוותר על עקרונות בסיסיים, והמטבח וחדר האוכל, בהפעלתם של איציק שטיינר ומרסלו, עוברים הכשרה ומגישים אוכל כשר (בהשגחת הרב המקומי של קרית מלאכי).

בשלב זה אנו מצטרפים, לתקופה קצרה, לרשת ההסעדה "סברס" המיועדת למטיילים וקבוצות באזור. הייתם מאמינים ש- 250 צליינים מניגריה יאכלו ארוחת צהריים בשדה יואב?

כדי להגדיל את הקהל בלינה, מתאחדות הלינות הכפריות של נגבה ושדה-יואב, ויחד יש ביכולתן לארח, להלין ולהאכיל 70 משפחות (35 חדרים בכל ישוב). השיתוף לא צפה את האינתיפאדה השנייה, ולא את המשבר הכלכלי. לא רק שהאורחים לא הגיעו, ריבוי המשכורות למנהלים ולעובדים הגדיל את העלויות וכמובן את ההפסדים. מי שאוסף את השברים הם "חמי יואב", אשר מבצעים השתלטות מהירה ואלגנטית, והקיבוץ מוותר על מכרה הזהב שהיה ברשותו.

חמי יואב - בתחילת העשור "חמי יואב", בניהולה של ורדה, בשיאם. המים שלנו נודעים בכל הארץ, ואפילו מלונות ים המלח רוכשים את מימיהם מאתר המרחצאות שלנו. הרבה חברים עובדים באתר, ובעיקר חברות 'פליטות מערכת החינוך' אשר פושטות את הסינר ולובשות מדי-ייצוג של האתר. בינואר 1997 זוכה איריס למדן בפרס העובד המצטיין בתחום התיירות וסגנית ראשונה לעובד ישראל מצטיין. יש גם נסיונות ליוזמות אישיות כמו זו של איציק שטיינר, שהקים דוכן למכירת קקטוסים. בספטמבר 1998 מקבל חמי יואב תקןISO , ומוצא את דרכו אל השוק עם תו תקן מקצועי איכותי. הצלחה גוררת שותפים, ונבדקת האפשרות להקמת גן אירועים ומסעדה בסמוך לחמי יואב ע"י בעלי גן אירועים בסגולה. בתחילת 1999 חילופי תפקידים - עופר תופס את מקומה של ורדה כמנכ"ל חמי יואב.

שנות ה-2000 פוגשות את האתר בתחרות גדולה מול אתרי ספא מתחרים, ולכן מבצעות עבודות השקעה גדולות מאד של בנייה ותשתיות. יחד עם תנופת הגידול מתרחשים שינויים פרסונליים שכוללים הגדלת הצוות הניהולי מצד אחד ופיטורי חברים מן הצד השני. גם כאן, כמו בלינה, אנו מוותרים על ההגמונייה של ניהול האתר, ועופר מפנה את מקומו למנכ"לית חיצונית.

צל"פ

בעקבות נסיונות של גדי נוי להקטין את החוב הרובץ עלינו, אנו מוכרים לנגבה את חלקנו במפעל ב-2004.

חקלאות

בשנת 1997 נעשה ניסיון לפתח ענף חדש, לווין לחמי יואב, שיכלול גידול ומכירה של דגי אמנון אדמדמים במים החמים. הרעיון בשיתוף עם נגבה. יורם לוין ז"ל ומרדכי דודאי יבל"א אחראים על המלאכה. הנושא לא מעריך ימים ומרדכי מוצא את עצמו בדרך לשנת חופש בדרום אמריקה.

שנת 2000 פותחת עידן חדש של הצלחה כלכלית בכל התחומים: הגד"ש, הלול והרפת. יוזמה חדשה של שותפות בגידול כרמים עם מושב לכיש עולה לאוויר.

בשנים האחרונות הרפת והלול כבר לא כל כך שלנו, אבל לעומת זאת אנו יכולים להתפאר בגד"ש, אשר

למרות כל השינויים וההפרטות, עדיין משמר משהו מן הקיבוץ שהכרנו (לפחות כך נדמה).

בתחילת העשור קונים מחרשה חדשה לגד"ש. ונעשים ניסיונות ראשוניים לגידול אבטיחים.

את עונת 1997 חוגג צוות הגד"ש בקול תרועה גדולה כשהוא מסיים שנת גידולים וקטיף אינטנסיבי, כולל עבודות חוץ שמתבצעות בכמויות גדולות הרבה יותר בעזרת הקטפת החדשה (4 טורית), ולראשונה, כניסיון (שלא יימשך עוד) כותנה צבעונית אצלנו בשדות.

אריה , גראהם ונופר- קטיף כותנה – אוקטובר 2005.

1998 היא שנת בצורת אשר לא זכורה כדוגמתה מאז היווסדו של הקיבוץ פוגעת קשות ביבולי הגד"ש. ומאלצת את המשק לקיצוצים במים. גידול חדש בשדותינו - האפונה.

ואחרי בצורת מגיעה תקופה של גשמים. חורף קשה פותח את שנת 2000, ברד מאסיבי מזכיר לכולם למה אין לנו מטעים....הגד"ש הוא הענף המוביל לשנה זו, וזוכה במקום הראשון האזורי לשנה זו בגידול כותנת האקלה. בשנה זו מתנסה הענף גם בגידול מלונים.

ניק ונעם – קטיף כותנה – אוקטובר 2005 .

במסגרת השינויים וההתארגנות החדשה צף ועולה רעיון איחוד גד"שים באזור (נגבה, שדה יואב, משואות יצחק ועין צורים), ומביא עמו מחשבות על עתיד הגד"ש. מתי מתאחדים – כאשר טוב או כאשר רע? אם טוב אז למה להתאחד? ואם רע – אתה בעמדת מיקוח נמוכה. בין כך ובין כך נבלם בינתיים רעיון האיחוד.

ואי אפשר על הגד"ש בלי מילה חמה על אריה ברטוב, זקן הענף וראש וראשון בין שווים בענף, אשר זוכה ב-2003 בפרס ע"ש האחים ספיר על הישגיו בחקלאות.

כיום, הקיבוץ מעבד כ 5,000 דונם . ע"י צוות וותיק ומקצועי של חברי קיבוץ.

כותנה הינו הגידול העיקרי, בו נצבר ניסיון רב במשך השנים ומנצלים את המים המליחים של חמי יואב היקף הגידול בשנים האחרונות בין 1,500 ל 2,000 דונם

כמו כן מגדלים חיטה ( כ 1,500 דונם) , חמניות,חמצה, תירס וירקות.

מחזור פעילות של כ 5.5 מיליון ₪. ורווח נקי של 1 מיליון ₪ בשנה בממוצע של השנים האחרונות.

מפטמה עגלים / רפת

עד שנת 2002 גידל הקיבוץ עגלים לבשר.

בעקבות הפסדים שהצטברו בענף הוחלט לשכור את המפטמה לגורם חיצוני.

עד לפני שנה הושכר המקום ל"הרשקו" , כיום עומדת הרפת ריקה וממתינה לשוכר הבא.

לול הודים - פיטום

הקיבוץ מגדל כ 1,600 טון בשר הודים

בשנת 2003 נחתם הסכם להפעלת משותפת של חוות הלולים עם הוד עציון (קבוצת יבנה)

כאשר הקיבוץ משכיר את חוות הלולים כ 16 דונם למיזם המשותף

הסממן המאפיין ביותר לתהליכים העוברים עלינו בעשור הרביעי הוא חדר האוכל. אותו מבנה גדול ממדים ומרכזי, שהוא המקור לרוב חובותינו ולבלון שתפח איתם, עומד היום נטוש (פרט לכמה סופי שבוע של אורחים בלינה) כעין אנדרטה לתקופה של פעם.

בתחילת העשור מבצעים יאיר גר ורונן קורן סקר שביעות רצון בנושא המזון בחדר האוכל. עיקרי הסקר: "שביעות רצון מארוחות הבוקר והערב, רצון ללחמניות, טענות שהלחם השחור אינו שחור באמת, רמת הקפה והתה איננה מספקת. בנושא ארוחת הצהריים הצמחונים סובלים, רצון למנות דיאטטיות. באותו עניין מתגבשת הצעה לשיפוץ מטבחי החברים בדירותיהם".

סקר שעורך אשר רותם בשנת 2000 מצביע על מגמה ברורה של רצון הקהילה להפרטת המזון. הפרטה זו יוצאת לדרך בניצוחו של מיגל. ומה בתפריט? - סלט גדול, סלט קטן, מרק, עוף מכובס, צמחוני – הקופה רושמת..... על הפרק עומד רעיון של איחוד מטבחים עם ניצנים וזיקים.

פחות ופחות חברים מגיעים לחדר האוכל, בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בארוחות הערב. פרט לתורן, ולפעמים בני משפחתו ואי אילו אורחים מזדמנים של הלינה אין הצדקה כלכלית להפעלה של המבנה על כל העלויות של העבודה, המים והחשמל. ב-2002 חדר האוכל עובר לעבוד רק בארוחות צהריים בשבתות וחגים. כבר כבר אין טעם להחזיק צוות או להפעיל את המטבח. נוצר קשר עם חברת נורקייט אשר יושבת בנגבה ומזרימה משם מגשי אוכל. בהתחלה, כמו מכל דבר חדש, יש התלהבות, אבל הארוחות מתחילות לחזור על עצמן, העובדים והמגישים השכירים מכניסים אלמנט חדש של ניכור, וגם פרק זה של האכלה מסתיים בקול ענות חלושה.

ויום אחד פתאם לא היה היכן להיפגש ולשוחח ולשמוע מה קורה ואצל מי ולמה. הרכילויות הקטנות, הטעם של החיים בחברה שלנו, נעלמו כולן.

סממן נוסף הוא הרכבים. אם בתחילת העשור יש לקיבוץ צי של מכוניות, ומערכת רישום ובקרה ממוחשבת מותקנת בהם, בסוף העשור יש לקיבוץ המון מגרשי חנייה (אם כי נדמה שגם זה כבר לא מספיק) ו-4 גרוטאות. יותר ויותר רכבים פרטיים מופיעים בשטח, גם של תושבים וגם של חברים, ואיתם באות גם תופעות (שמוציאות את הנוי'ניק המקומי מדעתו) של נסיעות על הדשא ועל השבילים. איכות החיים של החבר הפרטי שרוצה לחנות קרוב ונוח עומדת כעת בסתירה לרעיון של איכות חיים עם דשא ירוק, אוויר נקי וילדים מסתובבים בלי חשש.

הרכבים שמספרם הולך ועולה הם בין היתר תוצר של התפרנסות חדשה: התפרנסות מהשכרת חדרים ודירות והתפרנסות של הרבה חברים ממקומות עבודה חיצוניים. מעט מאד חברים נשארים לעבוד בבית (כדאי לשים לב לכך שדווקא גרעין "מיצד" הוא זה שמתחזק היום את הקיבוץ: יובל, משה א., ויגאל) והרוב מביאים תלוש. אם בתחילת העשור היו לנו לול ורפת משלנו, אירוח כפרי משלנו, שותפות בחמי יואב ומניות בצל"פ, התמונה דינמית וגם בה יש הרבה שינויים.

ועוד פכים קטנים מעשור של שנים:

1997

• פברואר - אסון המסוקים, תומר קידר ותום כיתאין בוגרי בי"ס "צפית", חברים ללימודים של קבוצת ערבה , וחברים ליחידה של תמיר גור, נופלים באסון.

• משפחת פירסט מאמצת את דנה.
• במסגרת הניסיונות לאימוצה של שיר, נתקלים עפר וסיגל סלע באטימות ובירוקרטיה קשוחה אשר גורמים לסיגל להיתקע ברומניה לתקופה ממושכת.
• פרוייקט שכונת מגורים שמרכז גרשון וילן, "גבעת המוסד" וחוות הבריאות נמצא בדיונים.
• יום האישה הבינלאומי, חברות הקיבוץ נוסעות ליום בעקבות נשים בירושלים.
• תאריך ה- 23.2.1997 - היום הגשום ביותר, נמדדו כ- 100 מ"מ של גשם.
• משפחת עוז (איציק וענת) נקלטים בקיבוץ.
• חיים תדמור עובר לעבוד בברן גרמניה.
• יעל מרכזת את פעילות התרבות הענפה בקיבוץ . ובמסגרת תהליכי השינוי, לא חולקו סטייקים לפיקניק יום העצמאות.
• יוני - הכרזה על גרעין "אבשלום" כגרעין בשדה יואב. 18 בני גרעין המלוים ע"י עמיתי, זהר גר ואיל תדמור. בינתיים בני הקיבוץ כבר מספיקים להתחכך ולהתנצל על גניבת בירות ממסיבת השבועות. הגרעין מתגייס לצבא בקיץ 1997.
• בית ספר אזורי חדש, בקיבוץ גת, קורם עור וגידים "שדות יואב" (שם זמני).
• בספטמבר חוגג הקיבוץ הארצי 70 שנה באירוע מרכזי בפארק הירקון בתל אביב.
• החלפת מזכירים יונה גור מחליף את משה פירסט בתפקיד. שושה מחליפה את יעל בריכוז התרבות /חגים. אביר אורגיל מחליף את אדוה בריכוז והאחריות על המתנדבים.
• נפתח בית תינוקות חדש- "תות" (ממוקם מאחורי המזכירות).
• גל תיקונים בקומה השנייה, כולל איטום הגגות, ותביעות בין הקיבוץ לחברת איסכור.
• השי לחגים של עובדי החוץ לעומת עובדי הקיבוץ יוצר בעיה של שוויון ומעסיק את הקיבוץ בניסיונות השוואת הפערים. כחלק מנושא זה מתגבשת בהמשך תופעת "המחאת שי".
• כרטיס אגד חופשי עדיין קיים.
• מבצע לרכישת פלאפונים בקיבוץ .
• התורנויות בחדר אוכל הלינה הכפרית וחמי יואב באופנה, אך ניכרים ניצנים של תגמול אישי לעבודה בלינה הכפרית.
• הקמת בית העלמין נמצא בדיונים מזה מספר חודשים .
• סלילת כביש עוקף נגבה.
• הצעה להקמת פארק ובית קברות חילוני ללוחמי תש"ח בין שדה יואב לחמי יואב מועלת ע"י דרורי למדן.

1998

• אסף ואילה מתחתנים .
• ארז למדן נקלט בקיבוץ .
• מרכזייה חדשה נרכשת ומותקנת בקיבוץ .

1999

• חילופי תפקידים בתחילת השנה: עפר(מרכז משק) מוחלף ע"י מנדלה אור. במקביל מבוצעת בדיקת מבנה ארגוני של ניהול הקיבוץ (בהובלתו של משה גר). מזל מחליפה את שושה בתחום

התרבות. רינה מחליפה את אירית בריכוז ועדת צעירים. ואת יונה המזכיר מחליף אשר.

• מרחב ביוספרי מתוכנן על ידי המועצה בשטחה.
• מכת גנבות ברחבי הקיבוץ – גניבת מכוניות, ופריצות לבתים.
• פסטיבל חתונות: עפר ואן כץ , עומר וננסי רותם , רון ועירית מעוז, יאיר ואיונה גר.
• אינטרנט בקיבוץ- רון מעוז וניר חזן פותחים את אפשרויות הגלישה באינטרנט לחברי הקיבוץ. בנוסף מקים ניר אתר תדמיתי לקיבוץ .
• שרון פירסט, גרהם קאוסל, אוה ואלון שופ מתקבלים לחברות בקיבוץ ובכך מצבת חברי הקיבוץ חוצה את 100 החברים.
• חמי יואב חוגגים עשור.
• המזל לא עוזב את משפחת פירסט- חגית זוכה בתוכנית של דודו טופז בנסיעה ללאס ווגאס ושרון לא הרבה אחריה עם הפרס השלישי בלוטו.....

2000

• ברד כבד במחוזנו מלבין את הדשאים, זקני הקיבוץ מתארים אותו כדומה לשלג....
• גל של טרור בארץ, וגל של בקשות יציאה לשנת חופש בקרב חברי הקיבוץ.

2001

• פרשייה של מעילה בכספי חמי יואב מביאה את משפחת חדשי לעזוב את הקיבוץ.
• מריו מחליף את מיגל כגזבר הקיבוץ לאחר 6 שנים בתפקיד.
• מיגל חווה אירוע לב שנגמר למזלנו בטוב.
• ראובן בייגוריה נכנס לתפקיד מנהל הקהילה.
• שמוליק מסיים את תפקידו לאחר 17 שנות הקרנת סרטים בחדר האוכל ובערוץ הקיבוצי, את מקומו תופסים הכבלים החדשים.
• קלאודיה ואורן מתחתנים.
• מאגר מים מליחים נבנה ע"י הקרן לשיקום מחצבות וייעודו המרכזי וויסות המים העודפים מחמי יואב.
• גן המשחקים הסמוך לחדר אוכל מתחדש ומשודרג ע"י המועצה האזורית .
• דודי המים החמים עוברים לפעול "רק" בלילה בין השעות 21:00-07:00 על מנת לחסוך בעלויות החשמל.
• חפירות ארכיאולוגיות בגבעת ארנון (113) הסמוכה לקיבוץ חושפות גת מהתקופה הביזנטית.
• בנובמבר - מסכת פריצות וגניבות ברחבי הקיבוץ, גניבת רכבים, עופות ומחשבי הנהלת חשבונות.

2002

• משבר מתמשך בכוח אדם בנוי היה ככל הנראה הקש ששבר את גב הגמל והביא לעזיבת משפחת שנהר.
• גדי נוי ממונה יו"ר ועדת המשק.
• יורם מסיים תפקיד רכז בנייה ואחזקה בקיבוץ לאחר עשור.
• נפתחים חשבונות בנקים לחברי הקיבוץ.
• 4 תאילנדים מגיעים ומשוכנים בדיר יונקים ברפת.
• חמי יואב וצלפ עוברים למתן תלושי שכר לחברי הקיבוץ.
• ניק וויקי בראון מתחנים.

2003

• האינטרנט "המהיר" מגיע לקיבוץ, במחיר "סמלי" של 1000 ₪ גם אתה תוכל לגלוש ב"מהירות" .
• החשמל מופרט ועימו מגיעים מחירי פסגה, גבע ושפל.....
• תהליך שיוך הדירות יוצא לדרך בהובלתה של ורדה שטרן. בני הקיבוץ בריכוזו של ערן פלג מקימים צוות ייצוג בנים המלווה תהליך זה בועדות השונות בקיבוץ.
• איציק עוז מתמנה למנהל הקהילה.
• ויכוח ציבורי בנושא החינוך לגיל הרך.
• בניית מודל רשת ביטחון, והביטחון הסוציאלי מעסיקים את חברי הקיבוץ.
• דן וענבל בניהו מתחתנים.
• תות ופשוש נסגרים עקב דלילות הילדים ונותנים את הסימן לבאות.

2004

• מכירת מניות צל"פ לנגבה.
• מודל "רשת הביטחון" החל לפעול בקיבוץ
• מזל תדמור פותחת בטיפוליים הידרותרפיים בחמי יואב.
• תיכון אזורי "צפית" זוכה במקום העשירי והמכובד במוסף "מעריב" בסקר "הכי טובים" .
• מושבת אנפות בקר הופכות למטרד של ממש בעצי האורן סמוך ללינה הכפרית והבריכה, שיטות שונות להפסקת המטרד נבחנות ובסופן מבוצע דילול האנפות וגיזום מאסיבי של העצים.
• בחפירות הצלה אשר נערכו סמוך לצומת גבעתי עקב הרחבת הכביש נתגלתה גת ביזנטית הכוללת בור איחסון, משטח דריכה מסחטה, בור איגום.
• החינוך לגיל הרך סוגר את שעריו בקיבוץ ומדלג לקיבוץ השכן נגבה.
• מסקר שנערך במסגרת עבודה אקדמית ע"י ערן פלג במהלך שנת 2004 עולה כי 73% ממשקי הבית בקיבוץ בעלי רכב פרטי, ול- 16% יש 2 רכבים ומעלה. זהו הקיבוץ בעל כמות כלי הרכב היחסית לאוכלוסייתו הגבוהה ביותר). ועוד מאותה עבודה - 95% ממשקי הבית מצויידים במחשב אישי ו- 85% אף מחוברים לאינטרנט. ההכנסה הממוצעת למשק בית בשדה יואב גבוהה בהשוואה למשקי בית בקיבוצים אחרים .
• מפגשי קליטה אותם מובילים בני הקיבוץ בשיתוף הנהלת הקיבוץ נהפכים לשגרה. כתבה מרכזית בעיתון הקיבוץ מביטה על התהליך בשדה יואב מבעד לעיניהם של מנהל הקהילה (איציק עוז) ורכז צוות ייצוג בנים (ערן פלג).

שבועות 2005

2005

• איחוד מקורי של הכולבו + הקומונה = כולבומונה.
• להקת " אסיף" (תמיר גור ומיכאל קלמנוביץ') בסיבוב הופעות בקהילת לי היי וואלי בארה"ב במסגרת שותפות 2000.
• גדי נוי מסיים את תפקידו ורני שטרן מתמנה במקומו ליו"ר הקיבוץ.
• לאחר שנים רבות של קיפאון בנושא הקליטה נקלטים כחברים מן המניין בני הקיבוץ (נעם, ארז, ניב, ינאי, אמיר ואיתן) לחברות בקיבוץ .

ט"ו בשבט 2006

2006

• שיפוץ ופיתוח מגרשי חניה. בניית מגרש ספורט רב תכליתי .
• תוכנית תרבות חג ה- 40 יוצאת לדרך ובמסגרתה מועדון זמר אזורי, טיפוח פינות בקיבוץ, תחרות סמל החג, חוברת, סרט, אתר אינטרנט.
• מריו גינת (מנהל עסקי) מסיים את עבודתו בקיבוץ
• בתי התינוקות והגנים הנטושים בקיבוצים עוברים מתיחת פנים ומשפחות צעירות מתחילות לאכלסם.

גיוס בקקטוסים, פברואר 2006 . בתמונה העליונה: רני שטרן איריס אור. בתמונה התחתונה יעקב קוגן ושלמה שנהר (אבי גני הקקטוסים בקיבוץ) .

פורים ילדים 2006

תוכנית ההתרחבות של קיבוץ שדה יואב- 2006

מאגדות המקום

גניבת הטרקטורים הגדולה או הספד לטרקטור מסי פרגוסון - 290 - נעם פלג

היום התחיל כמו יום עבודה רגיל, לאף אחד לא היה מושג על מה שקרה בלילה שרק נגמר לו.

לאחר ההתכנסות במשרד השלחין התפזרנו לעבודות השונות.

יאסר, עובד הלול הערני, היה זה שהפנה את תשומת לבנו שמשהו נראה לו מוזר באזור המוסך הישן. נגשנו לשם וחשכו עינינו – שניים מהטרקטורים הקטנים של הגד"ש היו חסרים, שני הפרגוסונים הקטנים – ה-290 וה-185. אך כיצד נעלמו הטרקטורים? השערים היו נעולים.. העקבות הראו שהטרקטורים החליקו במורד התלול שלפני המוסך הישן ישירות לתוך גדרת הלול ומשם חצו את הוואדי ואת גדר הקיבוץ באזור מגרש גלילי הטפטוף.

עמדנו שם המומים צופים בכוון נתיב המלטות הגנבים. בשדה החיטה הגבוהה שמעבר לגדר הקיבוץ נראו בברור עקבות הטרקטורים- קוליסים החוצים את השדה וממשיכים הלאה משם.

התארגנו במהירות לצאת לחיפושים. יאסר, שהסתבר כבעל מיומנויות של גשש התנדב להתלוות אלינו.

התחלנו עוקבים אחר הקוליסים היוצאים מגדר הקיבוץ דרך שדה החיטה שנרמס לכוון המאגר החדש שבנייתו לא הושלמה. בתוך המאגר ככול הנראה עשו הגנבים עצירה קצרה להתארגנות. מצאנו במקום קאטר (חותך מנעולים) גדול. המשכנו בהליכה שהפכה לעתים לריצה קלה הרגשנו שאנו ממש מרגישים את הגנבים שהיו במקום לפני שעות אחדות.

העקבות המשיכו לכוון דרום דרך השדות שלנו בהם גידל ציון ירקות עד לשטח ה-130. בוואדי דרומית לשטח זה מצאנו רעיות חדשות שהלהיבו אותנו – מרסס הזרועות שהיה יום לפני רתום ל-185 זרוק בתוך הוואדי. בסמוך למרסס גילינו תרמיל שהחיל ציוד עזר לגנבים (מאוחר יותר כשהיה זמן לבדוק את תחולת התרמיל גיליתי עד כמה התארגנו הגנבים ברצינות למבצע, התיק החיל רצועות גרירה, כלים מיוחדים לפריצה וכן חלווה עם כתוב בערבית..)בתוך הוואדי נראו סמנים ברורים לחציה הקשה שעשו הטרקטורים, יתכן שאחד מהם נתקע ונגרר ע"י השני, אך לבסוף הצליחו לעבור.

העקבות חצו את הוואדי והמשיכו לכוון דרום. קרוב לשטח ה"חוחובה" הבחנו בסימנים מעניינים חדשים- כל כמה מטרים נראו סמנים שחורים על הדרך, כאילו אחד הטרקטורים למעשה החליק על הדרך ולא נסע. נזכרנו כי ל-185 הייתה בעיה חוזרת של סתימות דלק, שיערנו שזאת הסיבה לכך שהטרקטור כבה והגנבים נאלצו לגרור אותו בניסיון להניעו שוב. קיווינו שאולי הבעיה המכאנית הזאת תהיה לטובתנו הפעם. אך לשווא העקבות הראו כעת ששני הטרקטורים היו מונעים והמשיכו מתרחקים הלאה.

המשכנו עוקבים אחר הקוליסים שהובילו דרומה קרוב למושב נוגה. הגנבים חצו שדות חיטה וחמצה בלי להתחשב בגידולים, כנראה על מנת לשמור על רחוק מאזורים מיושבים. ואז מרחוק הבחנו בטרקטור אדום קטן באמצע שדה ירקות. מרחוק יכול להיות זה כל טרקטור של ירקן העובד בשדות. החשנו צעדנו וככל שהתקרבנו נראתה צדדית הטרקטור דומה לזו של ה-185, נאחזנו התלהבות והמשכנו בריצה לעבר הטרקטור. ואכן כן היה זה ה-185!! במהרה הבחנו כי ציר ההגה של הטרקטור נשבר בחבור לגלגל שמאל. זאת הסיבה שהגנבים נטשו כאן את ה-185, כנראה הנהיגה הפרועה דרך השדות וע"ג הערוגות הייתה הפעם בעוכרם של הגנבים..

הרגשת שמחה אפפה אותנו לכמה רגעים, אך איפה ה-290? צריך להמשיך, אולי גם הוא באזור..?

דווחנו על מציאת הטרקטור, ומאוחר יותר עמיתי וברטוב החזירו אותו הביתה בנסיעה על 3 גלגלים.

המשכנו, הפעם עוקבים רק אחרי זוג עקבות אחד- זה של ה-290- הטרקטור החזק מהשניים שהיה במצב עבודה מעולה. ידענו שאין הרבה סיכוי שהוא ייעצר בגלל תקלה טכנית כפי שקרה ב-185.

העקבות המשיכו לכוון דרום קרוב לריכוז החקלאי ששימש בעבר את משאבי שדה והלאה דרומה עד פסי הרכבת שמובילים בכוון מערב מזרח (מרוטנברג לכוון קריית גת).

על הדרכים הקשות כאן כבר בקושי הבחנו בעקבות, מדי פעם מצאנו על הדרך שאריות בוץ, שיאסר הראה לי שהן טריות ולדעתו עפו מהצמיגים של ה-290. המשכנו לאורך פסי הרכבת, קרוב למושב זוהר עברו העקבות לצד הדרומי של המסילה כך חשבנו, והגיעו ככול הנראה עד כביש המושבים.

אחרי המפגש עם הכביש לא הצלחנו לאתר את המשך נתיב המילוט של ה-290. התחושה הייתה שהגנבים המשיכו בכוון דרום מזרח לכוון שמורת נחל שקמה. המשכנו סורקים את הואדיות המיוערים שבאזור עד שחשנו כי הסיכויים אבדו..

מאז אותו יום לא נראה עוד ה-290 בשדותינו. רק יום לפני גרר את הדולי הכבדה.. היצול שלו כבר רותח כמה פעמים ע"י גרהם וגם אייל אבל עדיין היה הסוס הרשמי של עגלת הביניים הקטנה. חרף הגיר שהיה קופץ לעתים מהלוך 2 לניוטרל והרעש המטרטר שהפיק האגזוז שלו אהבנו אותו מאוד..

ריקוד היונים בחג השבועות – ערן פלג

ריקוד היונים או בשמו המתחדש – ריקוד השלום, בחג השבועות הנה מסורת ארוכת ימים בשדה יואב.

מאז שאני זוכר עצמי כילד ריקוד השלום בוצע על ידי ילדי הקיבוץ. הריקוד הייחודי, גרם להתרגשות רבה בקרב ילדי הקיבוץ עקב החזקת היונים והפרחתם בסופו.

היונים היו נאספות מבעוד מועד לקראת החג ומאוחסנות בארגזי עץ עד החג עצמו.

החזקת היונים והרצון למנוע מהן לחמוק לנו מהידיים תוך כדי הריקוד הביא אותנו לאחוז אותן חזק, ממש ממש חזק!!! . לא פעם כאשר היו היונים אמורות לעוף לחופשי בסוף הריקוד צנחה לה יונה עקב החזקה/ לפיתה חזקה מידי של אחד הילדים....

עברו שנים והתבגרנו, ,נהפכנו אנו לתופסי היונים לכבוד ריקוד היונים. כנערים צעירים היינו מסתובבים בלילות באזור הרפת והאסם ובעזרת שיטות לכידה,טרקטור כף או מלגזה גבוהה היינו תופסים את היונים בעודן ישנות. בטקס היינו פוגשים את הילדים הצעירים נרגשים למראה היונים , ומעבירים להן את היונים לריקוד. ושוב כמיטב המסורת באופן די קבוע יונה אחת לפחות צנחה מטה בעוד כל חברותיה פורסות כנף ועפות........

שבועות 2005- תינוקות מודל 2005

משחקי הכדורעף בימי שישי שבת על דשא הקיבוץ- 2006

כדורגל בשדה יואב (או: השמ"ש זורחת) / שרון פירסט

בתקופה מסויימת במחצית השנייה של שנות השמונים, היו מתקיימים בקיבוץ משחקי כדורגל כל יום שישי אחר הצהריים. במשחקים השתתפו: חברי קיבוץ (בעיקר כאלו שעזבו כבר כמו אריה ודוד גורביץ',הקטור, סלו ושולם), צעירים ומוסדניקים (שהיו אז למשל עומר רותם, ערן פלג ועופר כ"ץ) וכמה אורחים מבחוץ שהיו פעם בקיבוץ (כמו שמשון ויוסי מגרעין 'פעמיים' ואלי דבוש מחברת הנוער 'אחווה', שהיה נוהג לשחק יחף). הקבוצות היו לפעמים מעורבות ולפעמים מחולקות לפי השכונה הצפונית נגד השכונה הדרומית או המבוגרים נגד הצעירים וכדומה.

המשחקים התקיימו במגרש הכדורגל שבין הבריכה לאורווה, שכיום משמש כאחו למרעה עבור הסוסים של האורווה. המגרש הזה היה טוב מאוד חוץ מדבר אחד קטן: אחד השערים היה קצת עקום הצידה ולכן נכנסו בו כמה גולים שספק אם היו נכנסים בשער 'נורמלי' וישר, בגלל שאז הכדור היה עובר מחוץ לשער.

המשחקים היו מהנים וגם היו מפגש חברתי משותף בין החבר'ה. בסופי משחקים היו כולם מתכנסים אצל שמשון במרפסת לשתות ביחד קולה.

אני הייתי אז נער צעיר והייתי מגיע לצפות במשחקים מהצד, יחד עם זיו לובינסקי שהיה חברי לקבוצת 'חבצלת'. זיו ואני החלטנו לסקר ולתעד את המשחקים האלה. התחלנו להביא איתנו טייפ ולהקליט את עצמנו משדרים ומפרשים את המשחקים. בסוף המשחק גם היינו מראיינים מישהו מהשחקנים שהשתתפו, ממש כמו ב'שירים ושערים'. אני זוכר איך היינו יושבים על ספסל בצד המגרש ומשדרים. יאיר גר היה מגיע תמיד באמצע המשחק עם שקית פיצוחים ומתיישב לידנו.

אבל לא הסתפקנו רק בלשדר את המשחקים ולהקליט. התחלנו גם להוציא עיתון שסיקר אותם. קראנו לו שמ"ש- ראשי תבות של 'שישי מלא שערים'. העיתון היה יוצא בכל יום שישי מיד לאחר המשחק. הוא כלל תיאור של המשחק, חלוקת ציונים לשחקנים וראיונות איתם, ממש כמו בעיתוני הספורט האמיתיים. היינו משכפלים אותו ומחלקים לתאי הדואר של החברים.

העיתון הזה עזר לנו להרגיש כמה כוח והשפעה יש לעיתונאים. כך לדוגמא: באחד המשחקים שולם הצטיין ובחרנו להעניק לו את הציון 8. בסוף המשחק הוא החליט הציק לי- תפס לי את המכנסיים והוריד אותם למטה. כעונש על המעשה הזה הענקנו לו בסוף את הציון 4.

שרון וילדי המרכז החברתי מתופפים – שבועות 2005.

העבודה בגד"ש - ערן פלג

על השכמות מוקדמות, התהפכות עם טרקטור ועימותים עם מושבניקים

כנער מתבגר עבדתי כמו שאר חבריי באחד מענפיי הקיבוץ. התחלתי ברפת ולאחר שנתיים שלוש בהן התקשו חבריי לארח לי חברה לשולחן במהלך ארוחת הצהריים עקב הריחות הייחודיים אשר היו נדבקים לנו הרפתנים עברתי לעבוד בגד"ש .

העבודה בגד"ש לוותה באווירת צוות מיוחדת אשר נשתמרה לה עם השנים והעניקה צביון מיוחד ל"צוות". ישנן מספר חוויות מרכזיות החקוקות בראשי מתקופה זו.

ראשית, שעות העבודה - בגד"ש בוקר זה בוקר. לרוב התחלנו לעבוד ב- 6:00, ואם איחרנו היינו זוכים לנחת ידו של חיימון שהיה תולש אותנו ממיטתנו....

לא זו בלבד , עבודות רבות בגד"ש מבוצעות במשמרות עקב הלחץ של עונות המעבר לגמור את החריש לפני הגשם, לפרוס את ההשקיה בזמן, או להספיק לזרוע לפני הגשמים. תחילת עבודה ב- 04:00 בבוקר או 20:00 בערב היו דבר שבשגרה עבורנו . היתרון היחידי להשכמה בשעות אלו הייתה כוס התה האיכותית אותה היינו מקבלים מהבדואים אשר שמרו על הטרקטור בלילה בשדותינו המרוחקים (בפלוגות). וכך אתה מוצא את עצמך אי שם בפלוגות חורש את אדמת השדות, הכול חושך מסביב ורק המוזיקה הבוקעת מהרדיו המקרטע או יוסי סיאס מנסים להשאיר אותך ערני . בתקופה זו נחטפו ונרצחו שני חיילים באזור (סספורטס וסעדון) , העבודה בלילות הרחק מכל ישוב (בפלוגות) גרמה להרהורי פחד מסוימים או יותר נכון גרמה לי להמעיט בעצירות בעבודה , להמעיט בירידה מהטרקטור וכשזה כבר קורה מסיבות אלו ואחרות לרדת עם פטיש גדול מוכן לכל צרה......

חוויה נוספת זכורה לי מהיום ששלחו אותי לגרור קווים בחמניות באזור גיא הארנבות (בין שדה יואב למושב כוכב הסמוך) . חיימון דאג להדגיש בפני כי זו פעם ראשונה שגוררים קווים במקום. יצאתי לדרכי עם רכוב ע"ג הטרקטור (ההולדר עם הגלגלים הצרים) . השטח היה משופע ואני והטרקטור נאבקנו בשיפועים כדי להמשיך ולגרור את הקווים . לאחר שעת עבודה הגעתי לקו השלישי, הקו המשופע ביותר, הבנתי שזה יהיה קשה במיוחד , בשלב מסוים השיפוע היה חזק מיכולת הטרקטור לעמוד בו והוא התהפך. לי לא קרה כלום אך הייתי נסער. רצתי במהירות לקיבוץ, הגעתי מתנשף לאזור המוסך והצלחתי להסביר לחיימון שהטרקטור הפוך בשדה, לאחר זמן קצר יצאנו 10 חבר'ה דחוסים בסובארו ג'סטי להפוך חזרה את הטרקטור.

בתקופה בה החלו להשקות את שדות הקיבוץ במי חמי יואב נאגרו המים במאגר והוזרמו להשקיה בעזרת משאבות (בוסתר). עם הזמן התפתח סביב המאגר נושא בריכות רחצה מאולתרות שהוצבו ע"י חברי הקיבוץ. בריכות אלו אשר הוצבו בלב השדות זכו לרחיצות רבות של חברי וילדי הקיבוץ, עד מהרה שמם יצא למרחוק ותושבי האזור (מושבניקים) החלו לזרום בהמוניהם בציפייה לרחוץ במים החמים. כניסת אנשים זרים הצטיירה כפלישה לשטח פרטי וכאשר לא רצו האחרונים לפנות את השטח למרות שנתבקשו היינו נאספים בעיקר בימי שישי אחה"צ עובדי הגד"ש , חיילים ושאר מתנדבים מזדמנים ככוח נגד לפלישת המושבניקים. לא תמיד זה נגמר יפה ולעיתים הייתה האלימות משתלטת .......

הביקוש הרב למקום ורצון תושבי האזור להיכנס האיץ את תהליכי הפיתוח של האתר ועד מהרה החל פרויקט הבנייה אשר נרתמנו אליו ובעבודות ליליות עם יורם שמואלי והקבלן היינו מציבים את עמודי החשמל בתצורת הפירמידה המפורסמת . מדהים שזה עוד מחזיק מעמד.....

לגדול בשדה יואב מא' עד ת' / מאת תמיר גור

הרבה זכרונות יפים יש לי מהילדות ומהחינוך המשותף בשדה יואב. תקופה זו, שאצלי התרחשה בשנות השמונים של המאה העשרים, הותירה שמות, מושגים וזכרונות שמלווים אותי עד היום. להלן רשימה נבחרת של כמה מהם לפי סדר הא'-ב'. בני הדור שלי יוכלו להיזכר ולהזדהות ובני הדורות הצעירים יותר יוכלו ללמוד משהו על העולם שהיה כאן פעם, שחלקו עוד קיים בצורה זו או אחרת, חלקו השתנה וחלקו כבר לא קיים עוד.

א: ארזים- שם הקבוצה שלי ב'חברת-הילדים'. חבריי לקבוצה היו: איתי אורגיל, אדוה שטיינר, יניב רונן, יותם שנהר, הילה גר, דגן קרן, יסמין תדמור, עלי שטרן ועוד מספר ילדים שמשפחותיהם עזבו את הקיבוץ בשנים שהיינו בחברת הילדים. לא רבים יודעים או זוכרים זאת, אבל השם הראשוני שבחרנו היה 'ארז', והוא שונה מתוך התחשבות בבקשה של אלכס ואביבה חזן שלא לקרוא לקבוצה בשם של בנם הצעיר. כמו לכל שכבת גיל מהימים ההם, גם לנו עוד קוראים בקיבוץ בשם הקבוצה שלנו. גם הבית בו התגוררנו, האמצעי מבין שלושת בתי הילדים הגדולים שבמערב הקיבוץ, עוד נקרא כיום בשם 'ארזים'.

ב: בילוי- השם בו החליטו לקרוא בשדה יואב לזמן שבין ההקמה (ע"ע) להשכבה (ע"ע), כלומר: בין ארבע אחר-הצהריים, כשהילדים הולכים לבתי ההורים- לשמונה בערב (או קצת יותר מאוחר) כשהילדים שבים לישון בבית-הילדים. הבילוי היה מיוחד משום שהיה זמן האיכות היחיד שלנו עם הורינו במהלך היום באותן שנים. השם שניתן לזמן איכות זה נבע כנראה מהנחה שהילדים תמיד מבלים ועושים חיים בבית ההורים (מה שאכן היה נכון למדי). מעניין שעוד לא שמעתי על קיבוץ אחר בו היה נקרא זמן זה בשם 'בילוי'.

ג: ג'ינג'ית- הכלבה שאומצה וגודלה על-ידי קבוצת 'ארזים' (ע"ע) והייתה לסמל. מצאנו אותה יום אחד בפתח בית-הילדים, קטנה, תמימה וכתומה. החלטנו לאמץ אותה ובכך היא הייתה לכלב הראשון שמגודל על-ידי קבוצה בשדה יואב. בהתחלה חשבנו שזהו כלב זכר, ובשל גוון השיער שלו הענקנו לו את השם ג'ינג'י (אני מבקש סליחה משלמה שריג, היינו אז מאוד צעירים). במהרה הסתבר כי זו בעצם כלבה, וג'ינג'י הפך לג'ינג'ית. הקשר בין קבוצת 'ארזים' לבינה היה חזק ועמוק ביותר.

בחייה הסוערים היא הספיקה בין השאר לעבור שלוש המלטות, להידרס ולשרוד, לחיות אצל משפחת גר (אחרי שילדי 'ארזים' עזבו את חברת-הילדים) ולמות בשיבה טובה.

גן 'שקמה'- אלו זכרונות נפלאים יש לי מהגן האגדי בו התחנכו רבים מאיתנו. הגננת הראשית הייתה צילי (ע"ע), והיה לנו המנון: "גן שקמה הוא גן שלנו, לנו טוב בו עד מאוד".

ד: