* כשאלון הגיע עם גרעין "עירון" לשדה יואב, הם פגשו חברים

ותיקים יותר שהסבירו להם והראו להם המון דברים חדשים

ומעניינים בקיבוץ ובאיזור.

אלון התעניין מאד בבעלי חיים, וחבר אחד סיפר לו שאפשר

לראות בשטחים של שדה יואב צבאים. ובאמת, באותו זמן היו המון

צבאים מסתובבים בר בשטח. עם חברי הקיבוץ החליט להקים להם

תחנות האכלה, שיתרגלו לקבל בהן אוכל. למשל היתה תחנה אחת

כזו מעל המחצבה החדשה בפינת הואדי ליד חלקת הארנבות.

היה מגיע עדר של עשרה או יותר צבאים, ובו אחד גדול ובולט

שהיתה לו קרן שבורה כסימן. עוד שנים היו החבר'ה שעבדו

ב"פלוגות" פוגשים אותו, כנראה שפשוט "עבר דירה" לשם.

העדר היה בא כל יום לאכול, ואלון היה בא עם הטרקטור אליהם.

כל עוד הטרקטור היה עובד, יכול היה לרדת ולגשת בלי חשש,

אבל ברגע שהיה מכבה את המנוע - הם היו בורחים על נפשם....

* היה חבר בשדה יואב, מנחם שמו, שמילא את החדר שלו בכל מיני

בעלי-חיים והפך אותו ממש לגן חיות. פעם החליט מנחם לאלף

כוס כבז......מה עשה? - גידל את הכוס בכלוב של תוכים.

למנחם היו בחדר צבים, תנשמת ואפילו חולד. את החולד מצא בשדה,

והחליט לגדל אותו בכלוב בגינה. כמה ימים אחרי ששם אותו שם,

נזכר שעוד לא הראה אותו לבנות שלו. באו לראות אותו - החולד

איננו. חיפשו סביב-סביב, עד שבסוף גילו שורה של תלוליות חוצה

את הגינה שלו לכיוון הדשא הגדול.

* מאז ומתמיד קשור נתן ג'ו לנייר - אם בצבע, אם ברישום....

ועד היום, כשהנייר הפך מכלי למטרה.

היתה לנתן תקופה בה העיף באויר מתקנים מוזרים שהחלו

כעפיפונים דו-ממדיים, ובשלב מסויים קיבלו צורות תלת-ממדיות

שונות ומשונות. מדי יום בין השעות 15.00-18.00אפשר היה

לראות את העב"מים של נתן מרחפים באויר.

לא פעם ולא פעמיים הסתבכו חוטי העפיפון בעצים או בחוטי

החשמל (כשהחוטים עוד היו על עמודים ולא באדמה), והיה צורך

לטפס ולשחרר, או שהרוח היתה נושאת אותם, ואז נתן היה בונה

מחדש - והפעם דגם יותר גדול ויותר מתוחכם.

* כשהסתיים פרוייקט התקשורת, בו הוטמנו באדמה חוטי החשמל

והטלפון - נכנסנו לעידן הטלפונים בחדרים. כעת יכול היה כל

חבר, בחיוג ישיר מחדרו, לקבל קו, ללא צורך באסימונים או

בעמידה בתור בטלפון של המזכירות.

שלמה אלימלך, שהיה אחראי כל-בו, פירסם מודעה בזו הלשון:

"הגיעו סוף סוף הקווים:

40 ס"מ - ת"א והשרון,

80 ס"מ - חדרה ונתניה,

120 ס"מ - חיפה צפונה ועד אילת. נא להרשם."

המתיחה הצליחה מעל ומעבר - ורבים/ות נפלו בפח ונרשמו.

* כשילדי "חצב" היו קטנים, היו ביניהם כמה יותר גדולים שהיו

מרביצים לקטנים מהם. המטפלות שלהם חשבו מה לעשות והחליטו

להביא להם איזו חיה שילמדו לאהוב אותה, ושאם ירביצו -

ירביצו לה ולא אחד לשני.

חיפשו, חיפשו ומצאו כבש. הביאו אותו ל"חצב" וקראו לו

טוביה. מה שילדי "חצב" עשו לטוביה הכבש המפורסם קשה

לתאר... כל מיני תעלולים משונים... השיא היה שהכניסו לו מכות

ברגלים עם צינור וניפחו לו אותן עד שבקושי עמד.

דפנה ריחמה עליו ולקחה אותו תחת חסותה. כשנסעה דפנה לחו"ל

לקח אותו אלון, השכן, והיה מוציא אותו לדשא להינפש קצת....

טוביה רק היה רואה את ילדי "חצב" ומקילומטרים היה מסתער

עליהם - לנקום..... פעם אחת הוא הסתער עליהם, אבל "פיספס" והפיל

את מאיה חדשי שהיתה עוד תינוקת.

אלון שראה שהכבש הנ"ל נעשה כמו גבר, ונלחם כמו אריה - החליט

שמגיע לו שיראה כמו אריה, ועשה לו תספורת של אריה. הוא

התחיל מחפיפה רצינית בתוך האמבטיה של ברוטוס (הכלב של אסף,

ובגלל זה אסף לא דיבר איתו חודש), כשהוא מסבן אותו בשמפו

מהכל-בו, ואז הוציא אותו ליבוש ולגזיזה.

תוך כדי הגז, נבהל הכבש משום מה והכניס מכה בקיר - ונשברה

לו הקרן. מה עושים? ..." החלטתי להדביק לו את הקרן בחזרה,

אפילו שתיפול אח"כ, העיקר שדפנה לא תקבל שבץ. יבשתי לו את

מקום השבר כדי שהדבק יתפוס ומרחתי דבק מגע, ובסוף הדבקתי.

הנסיון לא כל כך הצליח, והקרן נפלה. ככה זה קרה עוד פעם, ואז

החלטתי לחכות עד שעה לפני שדפנה תחזור ולהדביק אז...." הסוף

היה שעוג, הכלב של אלון מצא את הקרן, חשב שזו עצם ואכל

אותה......

* עידית היתה הגננת של ילדי "חצב" ו"שקד".

באחד מימי החורף הלכו הילדים לגיא הארנבות לראות את הכלניות

שפורחות שם כמו שטיח אדום.

בדרך לגיא הארנבות הם נתקלו בשלולית גדולה. עידית הציעה

לילדים לקחת מקל ולבדוק האם השלולית לא עמוקה מדי. הילדים

בדקו וראו שלא כדאי לעבור בה, ונכנסו לשדה כדי לעקוף אותה

ולהמשיך. השדה היה רטוב, המגפיים התמלאו בוץ והיה קשה לצעוד

עם מגפיים מלאות בוץ שכאלה.

בגיא הארנבות שיחקו הילדים שעה ארוכה. הם טיפסו על המכונית

של מר שמש, הסתכלו בפרחים והציצו למערות, ובינתיים ירד להם

כל הבוץ מהמגפיים ושוב אפשר היה ללכת בקלות.

בדרך חזרה רצו הילדים לעבור דרך השלולית. עידית הזהירה אותם

שלא כדאי לנסות, אבל הילדים אהבו מאד בוץ ורצו לנסות בכל

זאת. הילד הראשון נכנס לשלולית, צעד כמה צעדים ורגליו החלו

לשקוע בבוץ. הוא ניסה למשוך את המגף החוצה, אבל המגף ננעץ

בבוץ ורק הרגל יצאה. בא ילד שני לעזרתו, אבל גם הוא שקע עם

מגפיו והיה צריך לצאת יחף ומבוצבץ מהשלולית. עוד ילד ניסה

לחלץ את המגפיים השקועות בבוץ - אבל גם מגפיו שקעו. כך נרטבו

והתבצבצו כמעט כל הילדים.

ראה אותם מרחוק אחד החברים שעבר בשדה הסמוך, וחש לעזרתם עם

הג'יפ של השלחין. עלו כולם רטובים ומבוצבצים על הג'יפ שהסיע

אותם הביתה. והמגפיים - מה קרה להם? - אולי עד היום הם

שקועים בבוץ בדרך לגיא הארנבות.

* בגן "שקמה" היתה תקופה שהילדים סבלו מפחדי לילה, והשומרות

לא הצליחו להתמודד עם העומס. החליטו שתהיה לינת הורים בגן עד

שירגעו הרוחות.

באולם אורגנה מיטה, מאחורי פרגוד צהוב, ושם היה ה"ישן" ישן.

יותר נכון לומר מנסה לישון, כי איך אפשר כשכל מחצית השעה

בממוצע היה מגיח איזה זאטוט מילדי הגן.....ודואג לראות אם

ה"ישן" בסדר?

* ליל הסדר בחדר האוכל. כמו תמיד - צפוף מאד, הרבה אורחים.

אשר כיהן כאב הסדר, כשהוא מקפיד לערוך את הטקס כהלכתו.

לקראת הופעת ה"חד-גדיא" הזמין אשר את ילדי "חבצלת" להתרכז

ולהתכונן ב......."חדר לחם".

* כשרינה באה לקיבוץ יחד עם כל החברים הראשונים, היו על

הגבעה של שדה-יואב שלושה בתים בלבד: הבית של המזכירות, הבית

של "שקד" והבית של "חצב" (שני הבתים האחרונים משמשים היום

למגורי מעבר). כביש הכניסה עוד לא היה ובמקומו היתה דרך עפר

שהובילה מהכביש הראשי עד חדר האוכל. ליד חדר האוכל היו

צריפים, ושם גרו החברים.

רינה עבדה בשדה הסייפנים. הסייפנים הם פרחים עם גבעול ארוך,

והפרחים שלהם פורחים כמו מגדל. הסייפנים פורחים בחודש אייר,

בתחילת הקיץ.

בתקופה שמתחילה פריחת הסייפנים היו החברות שעבדו בסייפנים

קמות בוקר-בוקר מוקדם מאד, לפני שנעשה חם בחוץ, יוצאות לשדה

ומחפשות בשורות הפרחים את הסייפנים שרק מתחילים לפרוח. את

הפרחים האלה הן היו קוטפות ואוספות לפחים גדולים ומביאות

מהשדה לאסם. באסם היו ממינים, מסדרים אותם קבוצות-קבוצות

ואורזים אותם בקופסאות קרטון. את הסייפנים הארוזים היו

שולחים לחוץ לארץ. ולמה היו שולחים סייפנים שרק החלו לפרוח?

כדי שעד שהם יגיעו לארצות הרחוקות, הם עוד יהיו סגורים.

באחד הימים היה יום חמסין, ובבוקר כשרינה באה לשדה היא ראתה

והנה השדה כולו פורח בשלל צבעים. נו, מה עושים כשכל השדה

פורח בבת-אחת וכבר אי-אפשר לשלוח את הפרחים לחוץ לארץ כי

כולם פתוחים? התחילו לקטוף את הפרחים. קטפו וקטפו וקטפו

והשדה עדיין מלא פרחים. הלכו לבקש מהחברים שעובדים במקומות

אחרים שיבואו לעזור, ויחד קטפו מן הבוקר עד הערב.

ובאותו היום היו כל חדרי החברים מקושטים בשלל צבעים של

סייפנים. גם חדר האוכל פרח כולו בסייפנים, ואפילו לחברים

מנגבה שלחו פרחים, כי מה יעשו בכל-כך הרבה סייפנים שהחליטו

לפרוח ביום אחד?!

* בימים הראשונים של שדה-יואב איציק היה רפתן. הרפת היתה מאד

קטנה ובדיר יונקים היו בסך הכל 8 עגלים.

לכל עגל היו הרפתנים נוהגים לתת שם, וכל עגל הם הכירו היטב.

את השמות לעגלים היו בוחרים לפי שמות אנשים מפורסמים, או כל

מיני רעיונות אחרים. כך היה עגל שקראו לו "דה-גול" ועגל בשם

"מרטין לותר קינג" ועגל שחור שנקרא "שחורי" ועוד שמות

שאיציק לא זוכר את כולם.

לאחר חג הפסח, זה זמן הובלת החציר מהשדה הביתה, כל החברים

התגייסו לאסיף החציר. לקחו את העגלה הכתומה ויצאו לשדה

להעמיס חציר.

לאיציק היה כלב שחור וגדול בשם עז (קמץ בעין), שאהב לקפוץ

למקומות גבוהים. כשראה עז את ערמת החציר הגבוהה על העגלה,

מייד קפץ ועמד מלמעלה.

הטרקטור העמוס בעגלת החציר התחיל לחזור הביתה לפרוק את

החבילות ליד הרפת, ואיציק ועז יושבים למעלה מרוצים מאד.

תוך כדי נסיעה קפצה העגלה והתהפכה על צירה. כל החבילות

נפלו והתפזרו על האדמה. עז, שהיה מאד זריז, זינק מיד וקפץ

למטה בריא ושלם, אבל איציק לא הספיק לקפוץ בזמן ונפל יחד עם

חבילות החציר, ושבר את ידו.

* הסיפור הזה מתאים לכל העולים החדשים שהגיעו לארץ והיו צריכים

להתמודד עם העברית.

אחת מן העולות החדשות היתה חיה צ'ה. בתקופה הראשונה היא

נעזרה רבות בשירים עבריים שלמדה בתנועת הנוער עוד בחו"ל.

כאשר היה מתעורר ויכוח על מהות הציונות, היתה עונה: "פה

ארצנו ארץ מולדת", וכאשר היו שואלים אותה היכן חדרה, היתה

תמיד עונה: "שם, הרחק על הגבעה..."

ערב אחד, לקראת פסח, החליטו בקומונה לערוך יום נקיון. תוך

כדי עבודה החליטה חיה לצאת החוצה ובעזרת סולם לנקות את

חלונות הזכוכית מן הצד השני, לשם היה קשה להגיע כי מתחת

לחלון היה שטח מלא קוצים.

חיה עלתה לתומה על הסולם, וכשהגיעה לשלב העליון - נפלה ישר

לתוך הקוצים. "הצילו!", צעקה חיה, "נפלתי .... בין החוחים!"

* אלכס מספר על איך הציל החמור (ברוך) את הכבשים בדיר של

חורחה:

לפני שבועיים יצאנו יום אחד לבקר את החמור ולראות מה שלומו.

הבן של אביבה (הקטן כמובן, נו... ארז), זה שרוכב על החמור

בדרך כלל, רצה לעשות סיבוב.

טוב, ניגשים לחמור, ומה רואים?

הכבשים בדיר של חורחה מתות כמעט מצמא... מישהו שכח לפתוח

להם את המים. כמובן שחיש מהר דאגנו לפתוח להם את המים,

והצלנו אותם ממוות בטוח בצמא. גבר לעניין ברוך....הא?!

בתור פרס, לא תאמינו מה הוא קיבל - חורחה, שלא כל כך אוהב

אותו בתור שכן בדרך כלל, וחושב שהוא "אוכל חינם", הודה

סוף-סוף שהפעם מגיע לו, והקריב לטובת ברוך - חבילת חציר

שלמה.

* ב"יום החברה", נשלחו כל החברות לבלות יום כייף בעיר, והחברים

נשארו בבית והתפזרו בין בתי הילדים כמטפלות ליום אחד.

זאב שובץ לעבוד בקבוצת "דקל", שהיתה מורכבת מבנות בלבד.

כדי למלא את תפקידו באמונה, ולא לגרום זעזוע לבנות, בא זאב

לעבודה לבוש בשמלה. "...יום כזה כייף עוד לא היה לי בחיי.

חשבתי עד היום שטרקטור עם מיזוג אויר זה טוב, אבל אחרי יום

אחד עם כל הבנות השתכנעתי שאין עבודה נוחה כמו בחינוך.

הייתי מוכן להשאר לעבוד ב"דקל" עוד זמן רב, אך אני חושש כי

אם אשאר לעבוד ב"דקל" עוד שלושה ימים - אעשה פיפי בישיבה..."

שלמה שנהר וג'ינג'י היו משובצים ל"רימון": "...מאחר שהספקנו

הכל הרבה יותר מהר, אנו מקדימים את התוכנית ב-10 דקות,

הוצאנו את הילדים למרעה ללא כובעים, כדי שידעו שאנחנו לא

מושלמים....."

* בתיה קוסינסקי עבדה עם פעוטון "דולב".

באחד הטיולים מצאו הילדים על השביל משהו לא מוגדר. הם

החליטו שלא לגעת כי לא ידעו מה זה. התיישבו סביב והתפתחה

שיחה:

זה נחש? - לא, אין לו ראש.

זה תרנגולת? - לא, אין לו כרבולת.

זה ציפור? - לא, אין לו מקור.

אז מה זה?

זה איחס......

ההגדרה האחרונה התקבלה על דעת כולם. הסוגיה נפתרה ואפשר היה

להמשיך בטיול.

* יום אחד, בתחילת החורף של שנת 1969 באיזור הרפת התחילה סופת

טורנדו עזה, שהגיעה מכיוון השדות אל תוך הקיבוץ. לפתע פתאם

התקדרו השמיים וגגות התחילו להתעופף. הקומונה הישנה התרוממה

ואיתה יחד התקלף חצי אסם.

כאשר הגיעה הסופה אל המוסך הישן, נכנס אלכס לארון וג'ינג'י

קבר את עצמו באדמה. חביות התרוממו לגובה אדיר וקרשים התעופפו

כאילו היו קני קש.

ומה היה הסוף?

במקום הקומונה הישנה שנהרסה, בנו קומונה חדשה יחד עם מכבסה,

ואילו מקורות הקומונה שנהרסה - הקימו גדר לסוסים. המטע

הישן, שגם ככה רצו כבר להיפטר ממנו, היה עכשיו מוכן לעקירה.

ועל כך נאמר: מ ע ז י צ א מ ת ו ק 

* בחור אחד בשם ג'ף היה פעם סדרן עבודה. הוא היה כל כך חרוץ

ומסור לתפקידו, שהתקין במרפסת חדרו לוח למפתחות למכוניות,

והיה רושם כל רכב נכנס ויוצא משער הקיבוץ. לכמה חבר'ה ליצנים

שחזרו לא מכבר משירות בצבא הוא הזכיר את העבר הקרוב, ולכן

החליטו לתת לו "רמז" שכאן זה לא צבא.

הם הביאו ארגז גדול ושמו אותו בתור בודק'ה בשער הקיבוץ, תלו

שם קסדה של "שין-גימל" במחנה צבאי ומתחו חבל לאורך הכביש.

כנראה שג'ף הבין את הרמז... כי למחרת הוא התפטר מתפקידו.

* כשאשר בא לשדה-יואב, הקיבוץ היה כמעט בן 5. הרפת של אז היתה

קטנה, בסך הכל 70 עגלים. ברפת עבדו אשר ולייזר. מדי שבוע

הם היו נוסעים להביא עגלים קטנים מהקיבוצים בסביבה.

האוטו שהוביל את העגלים היה טנדר פז'ו לבן שהדלת האחורית שלו

היתה מקולקלת ולא נסגרה טוב.

בוקר אחד יצא לייזר להביא 6 עגלים מקיבוץ רוחמה. הוא הגיע

לרוחמה, העמיס את ששת העגלים על הטנדר, סגר את הדלת האחורית

טוב טוב, כי הוא זכר שהיא לא תקינה לגמרי, והתחיל לחזור

לשדה-יואב.

בדרך, כשהוא נוסע, הוא שומע מאחוריו מכונית שצופרת וצופרת

ואינה מפסיקה. לייזר הסתכל אחורה וראה את נהג המכונית מסמן

לו לעצור. לייזר עוצר את הטנדר ופתאם הוא נזכר בדלת האחורית.

הוא קפץ מהר מתא הנהג ורץ לראות מה קרה.

ומה רואות עיניו? הדלת המקולקלת פתוחה, ואחד העגלים תלוי עם

ראשו על רצפת הטנדר וכל גופו ורגליו נגררים על הכביש. העגל

כולו היה מוכה וזב דם. לייזר הרים אותו בזהירות והניח אותו

בטנדר, סגר את הדלת טוב טוב, והפעם גם קשר עם חבל, ומהר

הביתה.

כשהגיע לרפת, ראה אותו אשר והוא כולו חיוור ונרגש. שאל אותו

מה קרה, והוא אמר לו: בוא תראה בעצמך." פתחו את דלת הטנדר

וראו את העגל שוכב על רצפת הטנדר בלי כוח להרים את הראש

וכולו פצוע.

לקחו אותו בזהירות והכניסו אותו לתא מרופד קש. לייזר מיהר

לקרוא לרופא הוטרינר שיבוא לטפל בפצעו של העגל. הרופא בא,

הסתכל ובדק, נתן לעגל תרופה והראה לאשר ולייזר כיצד לחבוש את

פצעיו של העגל, למרוח לו יוד ולהזריק לו זריקה.

יום יום היו אשר ולייזר מטפלים בפצעיו של העגל בעדינות

ובדאגה רבה. העגל היה מאד חולה וחלש, ולכן הם הביאו בקבוק

חלב מבית תינוקות, עם פיטמה, ונתנו לו לגמוע ממנו.

בוקר אחד כשהם באו לרפת הם ראו את העגל עומד בתא הקטן שלו

והוא כאילו חייך לקראתם. עכשיו כבר התחזק, והם יכלו לתת לו

לגמוע את החלב מתוך הדלי כמו שאר העגלים. גם הפצעים התחילו

להבריא ולהגליד. לבסוף, מכל ששת העגלים שהביא לייזר מקיבוץ

רוחמה - הוא היה היפה והגדול מכולם.

* חבר אחד בשם ארקי, היה פעם שומר לילה. הסבירו לו שהוא צריך

להוביל את הכביסה למכבסה. מי שהסביר לו, שכח להגיד לו שמדובר

רק בבתי-הילדים. בלילה עבר ארקי בכל חדרי החברים וחיפש שקי

כביסה, והביא אותם למכבסה....

בבוקר הוא פגש חבר אחד וסיפר לו בשמחה: "שמע, איזה לילה קל

היה לי, רק שני חברים השאירו כביסה בחוץ ליד הדלת...."

* ג'ינג'י מספר: השנה השלישית להיותנו קיבוץ, היתה שנת בצורת

קשה מאד. החיטה לא עלתה יפה בשדות, הסורגום סבל וגם את

הכותנה היה צריך להשקות יותר מאשר כל שנה, כי היו מעט מים

באדמה.

יותר רחוק מאיתנו, בנגב, יש בדואים הנודדים עם עדריהם לחפש

להם מרעה למאכל. בגלל שנת הבצורת לא היה בנגב מרעה מספיק,

והבדואים ביקשו מהממשלה שיתירו להם לעלות צפונה לחפש מרעה

לעדריהם.

אנשי הממשלה הסכימו להם, אך הזהירו אותם לבל יעלו על שדות

מעובדים של קיבוצים ומושבים. גם לאיזור שלנו הגיעה משפחה

בדואית לחפש מרעה לכבשיה.

הימים היו ימי אביב, והחיטה בשדות היתה עדיין ירוקה.

ערב אחד, כשכל החברים היו בחדריהם, שמעו פתאם צלצול פעמון

מכיוון השדה הקרוב. מייד יצאו כולם מחדריהם, כי היו בטוחים

שזהו הפעמון של הכבשה המובילה את העדר, ובוודאי עולים

הבדואים עם עדריהם על שדות החיטה שלנו.

התחילו מחפשים בשדות ולא מוצאים, אבל צלצול הפעמון המשיך

בלי הרף. לקחו את הג'יפ של השלחין והתחילו להסתובב בשדות

ולהאיר עם פנס גדול, לחפש את הבדואי שעלה עם עדרו על השדה,

אבל לא נמצא דבר. החליטו לרדת מהג'יפ ועם פנסי יד לעבור בין

השורות.

הערב כבר ירד והשדה היה רטוב כולו מטל. בגדי החברים נרטבו

וגם הנעליים, אפילו הגרביים היו ספוגות מים. אבל החברים לא

התייאשו. הם החליטו שמוכרחים למצוא את הבדואי שהביא את עדרו

לשדה, וללמדו לקח.

וצלצול הפעמון ממשיך כל הזמן.

פתאם צעק אחד החברים: "מצאתי!" כולם רצו אליו ומה ראו? חתיכת

פח קטנה תלויה על עמוד חשמל, מתנדנדת ברוח ומצלצלת כמו

הפעמון של הכבשה המובילה את העדר. כולם פרצו בצחוק וחזרו

הביתה. והבדואים באמת שמרו על הבטחתם ולא עלו על השדות

המעובדים.

* באחד הגרעינים היה בחור בשם משה לסנר. סיפור אחד עליו מתחיל

בשעת ערב מאוחרת, כאשר החברים ראו זיקוקים וניצוצות מכיוון

חוטי החשמל שליד הרפת. החברים שבאו בריצה לשם ראו מרחוק

טרקטור הגורר את "עגלת הביניים" כאשר היא מורמת לשיא הגובה

ופוגעת בדרכה בחוטי החשמל. נהג הטרקטור היה ידידינו לסנר,

אשר יצא לטיול במרחבי השדות עם מתנדבת, שישבה על הכנף,

והפעילה בטעות את הידית המפעילה את מערכת ההרמה של

העגלה..... לסנר עצמו היה כנראה עסוק כל כך בנהיגה, שלא

שם לב למה שקורה עם המתנדבת ועגלת הביניים...

* סיפור אחר על אותו בחור - לסנר...... יום אחד גילו שטרקטור

עבר בשטח על כך קווי ההשקייה ודרס אותם. שאלו את כולם,

ובסוף התברר שהפושע הוא לא אחר מאשר....לסנר.... אחרי שכעסו

עליו עובדי השלחין, נרגעו ושאלו אותו: אבל למה נסעת ככה? ענה

להם לסנר - "אבל פשוט לא היתה לי ברירה....."

* דודי עבד בפלחה.

השדות ליד הקיבוץ הם מלאי גבעות וואדיות, ועובדי הפלחה של אז

ניסו לגרוף אדמה לתוך הואדיות כדי ליישר אותם ולהחליק את

השדות.

והנה באחד הואדיות נשאר בוץ רב מימי גשם. אסף, שעבד עם דודי,

לא ידע והתחיל חורש באותו ואדי, וכמובן ששקע עם הטרקטור ועם

המחרשה.

בא דודי עם טרקטור שני וניסה לחלץ את הטרקטור והמחרשה - וגם

הוא שקע. בא טרקטור שלישי לחלץ את שניהם - וגם הוא שקע.

כך היו שקועים שלושה או ארבעה טרקטורים באותו מקום, עד

שהביאו טרקטור מנגבה, שהצליח לחלץ את כולם.

* וכיצד זרעו חיטה בפעם הראשונה בשדות?

את החיטה זורעים בסתיו, לפני הגשם. בשנה הראשונה כשזרעו את

החיטה, הגשם כבר עמד מעל הראש. דודי עבד יחד עם ג'ינג'י

בפלחה. הם ראו שהשמים מתעננים וכלול לרדת גשם בכל רגע, ולכן

הם החליטו למהר ולזרוע את החיטה לפני הגשם.

אחרי כמה שורות שהם זרעו, התחיל גשם מטפטף בטיפות דקות. דודי

וג'ינג'י החליטו שמוכרחים להספיק ולזרוע לפני שהגשם יתחזק,

והמשיכו בכבודה. הגשם התחזק - והם ממשיכים בעבודה, השדה כבר

נעשה בוצי וגלגלי הטרקטור מחליקים - אבל דודי וג'ינג'י

מוכרחים להשיג את הגשם והם ממשיכים לזרוע.... עד שירד

מבול. הטרקטור כולו התמלא בבוץ, גם המזרעה נסתמה מרוב בוץ

וכבר אי אפשר היה להתקדם בשדה אפילו מטר אחד.

אז כבר לא היתה להם ברירה, והם השאירו את הטרקטור בשדה,

וחזרו שניהם רטובים עד לשד עצמותיהם הביתה.

כך הם הפסידו בתחרות עם הגשם.

* האם מישהו זוכר בחורה בשם עדנה מגבעת ישעיהו, אשר רצתה

להצטרף לקיבוץ? היא היתה מוזרה במקצת. כשהיגישה בחדר

האוכל בפעם הראשונה, וביקשו ממנה "עין הפוכה", לקחה את העין

שהכינה - והפכה אותה לתוך צלחת אחרת.

חוץ מזה היה לה אוסף של זהבים, רק שלא היה לה עם מי לעשות

החלפות. היא עזבה את הקיבוץ בגלל שלא שמרה על עיקרון

השיוויון - אבא שלה הביא לה.....קורקינט!

* בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה. אחד המשתתפים היותר פעילים

בקיום מצות בניית הסוכה, היה כמובן.... משה גר. לכבודו כתב

יונה את השיר:

משה בונה סוכה

(לפי מנגינת:"שלומית בונה סוכה")

משה בונה סוכה ובא יום חמישי,

מוארת וירוקה פטיש וגם קרשים

ל"גפן" - שמה גר אורון. סוחב רבנו משה גר.

מרים שנהר אמרה: אל המוסד הוא חש

"צריך לבנות סוכה, לבנות סוכה ממש:

תביא פטיש ביום ראשון". "יאיר ישמח מאד מחר..."

ביום שני אמר "ששי זה יום קצר",

רבנו משה גר: חושב לו מוישה גר,

"אנוח לי מעט, מה יש?" "אולי תהיה פה הבנה?"

אך טלי לא שתקה: ואז פתאם בעוז

"נורית צריכה סוכה, קוראים לו בני מעוז:

ב'שקמה' התייצב בשש.." "בונים סוכה פה בשכונה."

"היום אני חופשי", ויום שבת הנה,

הרהר ביום שלישי, "אולי יהיה שונה?!"

אך צילי רק חייכה בסוד: נושא תפילה פה משה גר,

"תביא ל'ארזים' אך רינה רק חייכה

סולם וארגזים, "יש לנו משפחה

הילה ודאי תשמח מאד." וסכך כמעט כבר לא נשאר."

יום ד' מתקרב ושוב בא יום ראשון,

ומשה גר חושב: ומשה מת לישון,

"פה זוהר היא לא יחידה", נשאר עם הלשון בחוץ.

"נכון" - אמרה עידית - דפיקה קלה בתריס

"חברת הילדים שם מציצה איריס:

תשמח אם גם תבוא אתה..." "בונים סוכה של הקיבוץ!"

אחינו משה גר

כבוד לך ויקר

אצלנו לא עובדים על ריק,

סוכות זה לא משחק,

רק יגמר החג

נתחיל אותן חיש לפרק.

* היה היה חבר אחד שקראו לו אמנון פלד.

בארוחת הבוקר היה בא לאכול ומקבל חביתה עם צ'יפס.

בארוחת צהרים היה בא לאכול ומקבל חביתה ו....צ'יפס,

ובארוחת ערב???? נו...נו... ניחשתם נכון - חביתה וצ'יפס.

ככה יום אחרי יום במשך שנים, וחברים כבר ידעו שלאמנון מכינים

תמיד חביתה וצ'יפס.

חבר אחד שעבד בחדר אוכל, הכין לאמנון קטלוג של צ'יפס בכל

מיני צורות משונות כדי שלא ישעמם לו. חבר אחר התלוצץ גם הוא,

וכאשר אמנון אחר לארוחה, השאיר לו בתא הדואר - חביתה וצ'יפס.

חבר שלישי דאג לעתיד, ותקע מסמר שלידו כתב: "המנה של

אמנון", ועליו השחיל את הצ'יפס אחד אחרי השני.

* הסיפור הזה טוב לכל האמהות השדה-יואביות, שיספרו לילדים שלא

ירצו לקחת סוודר.

היה היה דוד חיים. דוד חיים היה הולך בערבים הקרים בחולצה

'שרוול קצר' ובלי גופיה. בלילה היה פורס עיתון על הרצפה,

עושה קיפול בשביל הראש, נשכב, שם ידיים על החזה (בשביל

לשמור על החום) ו - לילה טוב.

אז יום אחד חלה הדוד חיים. שמו לדוד חיים מודד חום, ולדוד

חיים יש 40.2 . יום א' – 40.2, יום ב' – 40.2, יום ג' – 40.2 .

חשבו שהמדחום התקלקל. שמו אחר – 40.2

ומאז ועד היום לדוד חיים יש – 40.2.

* כשבנו את "חמי יואב" היה המקום בתחילה קטן מאד, שלוש בריכות

פתוחות, ברזלים וקרוון. אנשי הנוי ניסו לשתול דשא, אבל אדמת

הכורכר הקשה לא הסבירה פנים למאמצים. לכן החליטו להביא

מרבדשא" - דשא שקונים אותו במשטחים, מניחים אותו על האדמה,

משקים - ולאחר מספר ימים הוא נקלט באדמה.

הגיע יום ה-1 באפריל, וכמידי שנה, יש מישהו שמותח את

הקיבוץ. הפעם היה זה יורם, שהפיץ בבוקר את הידיעה ש....בלילה

גנבו את הדשא. הרבה חברים רצו לאתר, מודאגים, כדי לגלות....

שהדשא החדש מכה שורשים בשמחה בשטח.

* בלילה קודר, אחד מלילות פברואר, חדרה כנופיית חברי גרעין

"אולי" לאסם, נכנסו לוויליס הזקן ובשאגת מנוע אדירה ובחריקת

צמיגים יצאו את שערי המשק לכיוון בלתי ידוע. לא התמזל מזלם

היות ובאותו לילה ניצב על המשמרת אסף, אשר בו במקום הציב

סדרת מארבים מתוחכמת שאפילו חתול לא היה עובר בה בשלום.

כשחזרו החבר'ה מהטיול נפלו כמובן לזרועותיו של הנ"ל, אשר

בצורה עדינה ומלאת רגש הסביר להם כי כדאי להם לעלות בחזרה

לוויליס, אך הפעם הוא יהיה הנהג. וכך עשה הוויליס דרכו

בשנית בשעת לילה מאוחרת למדי לכיוון בלתי ידוע. כשנעצר הרכב

לאחר מספר קילומטרים, ונאמר להם לרדת, לא הבינו החבר'ה

בדיוק מה קורה, לכן הסביר להם אסף במספר מילים את עיקרי

המשימה: "מימינכם אשקלון, משמאל מחנה ג'וליס, וישר קדימה -

נמצא המשק. עכשיו יש לכם א"ש לילה והמטרה להגיע בהקדם האפשרי

למשק" ונעלם בהותירו ענן אבק מאחור, כשחברי הגרעין החלו את

מסעם חזרה לקיבוץ, והפעם ברגל.

* המוסך והמסגריה הראשונים של הקיבוץ היו במבנה שליד האסם.

כאשר הקיבוץ היה בן 10 כבר היה צפוף מאד במוסך ובמסגריה,

ולא היה מספיק מקום לטרקטורים ולחברים שתיקנו אותם. אז

החליטו לבנות את המוסך החדש. החליטו שבונים את המוסך לבד!

את כל חלקי הברזל של המוסך בנו החברים בעצמם.

אלכס ומאיר היו אחראים על עבודות המסגרות. הם חתכו ורתכו את

כל חלקי הברזל, מהם בנו את השלד של הבניין; בנו את העמודים

הגדולים שתומכים את הקירות, ואליהם מחוברים לוחות הבטון,

ובנו את מתקני הברזל עליהם נשען הגג (המסגרים קוראים להם -

סירות).

כשסיימו להכין את כל חלקי הברזל, הביאו לקיבוץ מנוף גדול

שהרים את ה"סירות" והניחם על עמודי הברזל הגבוהים של הקירות.

כדי להגיע אל התקרה הגבוהה של המוסך עבדו על מרפסת קטנה

שהיתה מחוברת אל הכף של הטרקטור-כף הישן. המסגרים היו נכנסים

אל המרפסת ונהג הטרקטור היה מעלה את הכף לגובה רב. אלון

אפילו טיפס כמה פעמים על עמודי הברזל הגבוהים כדי לעזור

להניח את ה"סירות" במקומן ולרווח אותן.

כך בנו המסגרים את כל חלקי הברזל של המוסך, גם את הדלתות

הגדולות, המשקופים של החלונות והמחסנים שבתוך המוסך. את

מערכת החשמל בנו החשמלאים יגאל חדשי ומשה אייזנר. את הרצפה,

הגג והקירות בנו בנאים שאינם חברי שדה-יואב.

לקראת סיום בניית המוסך הכינו להעברה את כל כלי העבודה

מהמוסך הישן לחדש. אסף סידר את מחסן הברגים. הוא לקח את כל

הברגים וחלקי הברזל הקטנים, המשמשים את המסגריה והמוסכניקים,

ומיין אותם למגירות רבות מאד לפי סוגיהם. אסף היה צריך זמן

רב וסבלנות רבה כדי למיין את החלקים האלו.

כאשר סיימו את הבנייה, והמוסך-מסגריה היה מוכן, עשו בו מסיבת

ריקודים של כל החברים - וכך חנכו אותו. מאז, נוח מאד לעבוד

בו.

* ג'ינג'ית, הכלבה המפורסמת של ילדי "ארזים" הראשונים

המייסדים...), היתה אז כלבה צעירה וחדשה, והילדים נקשרו

אליה מאד.

כשהיו נוסעים בחופש הגדול לחוגים בנגבה, היתה ג'ינג'ית מנסה

לרוץ אחריהם, ולכן היו סוגרים אותה בבית. פעם אחת הצליחה

לברוח ולרוץ אחריהם, וכשהגיעה לכביש - פגע בה אוטו. היא

חטפה מכה רצינית והלשון נחצתה ממש לשניים. מייד לקחו אותה

לוטרינר, שתפר מה שצריך, וכשחזרה עשו הילדים משמרות בבית

להשגיח עליה ולטפל בה במסירות. בסופו של דבר החלימה הכלבה,

והיא חיה עימנו עוד שנים רבות עד לשיבה טובה, כשדורות של

צאצאיה משוטטים ונובחים בעליזות ברחבי הקיבוץ.

סטרג'י, בן לג'ינג'ית ולגולי, שיפר את נסיונותיה של אמו

להגיע לנגבה. סטרג'י אימץ לעצמו את שעות ההסעה של האוטובוס

הצהוב לבי"ס "יוגב" ואח"כ ל"יואב". בבוקר, כשהיו הילדים

עולים לאוטובוס, גם סטרג'י היה עולה איתם ותופס.......

ספסל שלם. בצהריים הוא היה מחכה בתחנה ליד המגדל בנגבה

ל.....הסעה החוזרת. בשלב מסויים הפסיק סטרג'י את נסיעותיו

המפורסמות - כנראה שהוא כבר יודע הכל ולא צריך ללכת

לבית-ספר.

* בסוף שנות ה-70 היה בשדה-יואב נסיון של הקמת פינת חי וצומח

לטובת ילדי הקיבוץ. האיזור שנבחר היה חורשת האורנים היפה,

שהיתה בין הקומונה ללינה הכפרית והבריכה של היום. היתה שם

משתלת צמחי נוי; שובך יונים ובו יוני דאר, יונים טווסיות

ומינים אחרים; הכלוב של הכבש טוביה וגם..... כלוב גדול ובו

רקונים. הרקון (או בעברית - דביבון רוחץ) הוא חיה קטנה

וחמודה שרוחצת כל אוכל הבא לפיה, אבל יש לה גם צפורניים חדות

מאד ברגליה - מה שהופך אותה למסוכנת.

מרים שמואלי מספרת שילדי "ניצן" (שסיימו י"ב השנה) אהבו מאד

לבוא לשם לשחק, ובמיוחד לעבור ליד כלוב הרקונים כשמכיסיהם

מבצבץ תמיד איזה חפץ או בד כדי שהרקונים השובבים ישלחו יד

ויגנבו אותו להנאתם הרבה.

אחת הילדות (מוניקה) לא נזהרה, והכניסה בטעות יד לכלוב.

הרקון שלח צפוניים חדות ופצע לה קשה את היד, וכמעט תלש לה

אצבע...

ועוד נזכרת מרים שמלבד הטיולים הרגילים עם ילדי "ניצן", היתה

לה משימה כל בוקר - טיול מיוחד יומי עם ניר לעיוף והוצאת

עודפי מרץ. היו מסתובבים בכל שטח הקיבוץ כשניר חובש כובע קש

גדול למניעת שיזוף יתר, כובע - שאותו שנא במיוחד והשתדל תמיד

לאבד.... בסופו של טיול היו חוזרים כשמרים עייפה וניר רענן

ומלא מרץ כמעט כמו שיצא....

* הרגלי השינה של ילדי "ניצן" היו מיוחדים במינם. צריך לזכור

שאז, מסיבות "חינוכיות" ואולי בריאותיות, היו מוצצים אסורים

בתכלית האיסור, בבחינת "בל יראה במקומותינו...". ואולי לכן

פיתח לו כל ילד תלות באיזה חפץ או דבר מיוחד, שבלעדיו לא

יכול היה להרדם.

לזוהר - היתה בובה סמרטוטית, עם קטע צמה שצריך ללפף בצורה

מיוחדת עם האצבעות... באחת הפעמים הבובה הלכה לכביסה ורק

בצהרים שמו לב לכך. אחת המטפלות רצה מייד ובדקה את הכביסה

המלוכלכת, אבל למרבה הצער התברר שהבובה עברה כביסה, ומה

שנשאר ממנה היא רק צמת הצמר.... גזרו המטפלות את השיער

והצמידו לאיזה גוש של בד במקום בובה, ועם זה המשיכה זוהר,

בלי הרבה בעיות, עוד כמה שנים.

לעופר - היתה "ליתי". מה זה ליתי? - ליתי זה שם חיבה

לפלנלית..... בלי הליתי ואצבע בפה - לא היה הולך לישון.

עופר היה מלכלך ומאבד את הליתי שלו, ולכן צרך ליתי בכמויות

גדלות והולכות, עד שנוצרה בעיה כי סוג כזה של בד כבר היה

קשה להשיג....

הדס היתה מנדנדת את הראש זמן רב עד שהיתה נרדמת......

לניר היתה שמיכה מיוחדת - שכבר מזמן יצאה מהאופנה. הגימור

סביב שמיכת הצמר הזו היה של אימרת בד סינטטי מיוחד.

כש"נגמרה" השמיכה, חיפשו הרבה והצליחו למצוא שמיכה דומה,

אבל ניר לא היה מוכן לקבלה.... בסופו של דבר התברר שהבעיה לא

בשמיכה, אלא בסרט הבד מסביב שהיה מסוג חדש וחלק מדי ולא מצא

חן בעיניו.

* כאשר הקיבוץ היה בן 4 החליטו לבנות בו לול להודים. חיפשו

מקום ללול ובחרו בשטח שלאורך כביש הכניסה לקיבוץ. אז היה

שם המשך של הגבעה. האנשים שעזרו לנו לבנות את הלול אמרו שזה

לא טוב, צריך לבנות את הלול במקום שלא תנשוב רוח לתוך

הסככות. לכן הביאו שופלים שחפרו בגבעה, הנמיכו את השטח

ויישרו אותו. בהתחלה היו רק הסככות. ביום שבקעו האפרוחים

מהביצים, היו מביאים אותם לקיבוץ ומגדלים בסככות. כאשר

האפרוח בוקע מן הביצה, הוא צריך שיהיה חם מסביבו. הפלומה

שלו מאד עדינה ואינה שומרת על גופו מפני הקור כמו הנוצות

הגדלות אחר כך. כדי שיהיה לאפרוחים חם, עטפו את הסככות

בניילון וחיממו אותם בתנור מיוחד שנקרא "אומנת". האפרוחים

היו יכולים להכנס מתחת לגג של התנור.

בחורף של שנת 1972 היה קר מאד בלילות. לילה אחד, הגז שבעזרתו

דלקו התנורים קפא במיכלים. התנורים כבו ולא חיממו את הסככות.

בבוקר, כשהגיעו הלולנים הם ראו זאת, מיד חיממו את מיכלי הגז,

עד ששוב אפשר היה להשתמש בו. הלולנים התפלאו מאד איך הצליחו

האפרוחים לעבור את הלילה הקר למרות שלא היה להם חימום. בלילה

הבא כבר עטפו את המיכלים בשקים רטובים, וכך הצליחו לשמור

שהגז לא יקפא.

אחרי כמה שנים בנו את ה"לול המבוקר". יש בו תנורים משוכללים

ומאווררים. הלולנים יכולים כל הזמן להסתכל במד-המעלות,

ולכוון את החום שבתוך הלול למידה הנחוצה לאפרוחים. זו הסיבה

שקוראים לו "לול מבוקר" - יש ביקורת על מידת החום שבתוכו.

המחזור הראשון של ההודים מנה 7,000 אפרוחים שגידלו אותם

בסככות וטיפלו בהם שני לולנים.

בקצה הסככות היה בור ובו היו שמים את ההודים שמתו, כדי שלא

יהיו מחלות. כשהבור היה מתמלא - היו שורפים אותם. יום אחד

אבישי ומנדלה רצו להדליק אש בבור. שפכו פנימה קצת סולר, ניסו

להדליק ולא הצליחו. שפכו פנימה נפט, ניסו להדליק - ולא

הצליחו, שפכו פנימה בנזין... אבישי התכופף לראות האם נדלק,

ופתאם היתה התפוצצות גדולה. החבית שכיסתה את פי הבור עפה

למרחק של 10 מטרים, הבור נהרס ופניו של אבישי נשרפו.

כמה ימים אחר כך חגגו את חג פורים. אבישי, שהיה מכוסה על

פניו בכוויות, התחפש ל......"קיבוצניק שרוף". אחרי שזה

קרה, חיסלו את הבור של השריפה, והעבירו את הבור של המתים אל

המזבלה. יותר לא היה סרחון של פגרים ליד הלול.

* המים של "חמי יואב" נחשבים לבעלי סגולות מרפא לכל מיני

"מרעין בישין" (זאת אומרת - לכל בעיה).

דוד יודע לספר שהמים האלה יכולים להביא הצלחה. עובדה: בני

יהודה ביקרו באתר - ושבוע לאחר מכן זכו באליפות; הפועל כפר

סבא התרחצו במים - ובמשחק הבא זכו בגביע; חצי מקבוצת פ"ת

באו לטבול - ועלו מליגה ב' ללאומית (מי יודע מה היה קורה אם

כל הקבוצה היתה מגיעה?!)

עובדה היא עובדה - מי שהתרחץ........נעשה אלוף!

* הימים ימי התקפות "הפדאיון" בדרום הארץ, המגיעות לשיאן ערב

מבצע סיני. בצומת פלוגות עולות שתי משאיות עמוסות חיילים על

מארב פדאיון, ופצועים רבים מועברים לג'וליס. באוירה זאת משרת

שמעון שחל, עולה חדש, בשירות חובה ומשתתף בהגנה על האיזור

בבסיס האם "משטרת יואב".

ב-10 במאי 1956 עולה שמעון לתצפית על המשטרה, שממנה דרומה

נשקפות גבעות חשופות, כולל הגבעה שלנו שעץ עדיין לא צמח בה,

שלא לדבר על בתים או על כבישים. מה שכן היה באותה גבעה, אלו

דגלים. הרבה דגלים ואנשים מצטופפים בהתרגשות סביב לראש הגבעה

(ליד המועדון הישן של היום).

משדיווח שמעון על האירוע למפקדיו - נאמר לו - ישוב חדש עולה

על הגבעה, ו"גבעת יואב" יקרא שמו בישראל.

כשהוא חוזה בהתרגשות בירית אבן הפינה, וזוכר את המארב של

אתמול בפלוג'ה, הוא כותב כמה מילות שיר נרגשות של עולה חדש,

חייל בשירות חובה, החוזה בלידה עצמה:

הנה עוד ישוב חדש מקלט היא למרצחים

כבר עולה על הקרקע טרם תקעו שם דגל

מקום שם האויב דש אך עתה מתבשרים

שם נפל ונתקעקע. דרכה עליו כף-רגל.

כל עולה, כל מתיישב גבעת-יואב לו קראו

מוסיף הוא שם בטחון כי אכן מוצדק הוא כך

ביום הוא הופך רגב על שם מחנה בסביבו

בלילה לא ילון. בברכתו הוא נתמך.

ובברכת חברים

שאו ידכם בברכה

ממעטים לרבים

עלו וצלחו אחא.

את השיר ואת מחברו גילה חגי, שעסק בהוצאת עלון העשור של

הקיבוץ. חגי מספר אז שלגמרי במקרה כאשר היה בדפוס באשקלון -

הגיע לשם איש בשם שמעון, תושב אשקלון. כאשר שמע שמעון שחגי

משדה-יואב, סיפר לו בהתרגשות את הסיפור הזה ומסר לידיו את

השיר, שאותו לא קרא מעולם בפני קהל....כי איש לא הסכים אז

להחליפו במשמרת.

* את שמות הסככות הראשונות בלול (שחלקן שימש גם כבית אימון),

המציא יגאל: ז'קלין, מאיה, ג'ינה וז'אן. לא מדובר כאן בשמות

של מתנדבות שעבדו בלול, אלא שמות של ארבע נשים שהיו

הסלבריטיס של תחילת שנות ה-70. ז'קלין היא ז'קלין קנדי,

מאיה פארו, ג'ינה לולובריג'ידה וז'אן מורו.

מאוחר יותר הוסיף מנדלה את ניקול וז'וז'ו - שמות מקלאסה

אחרת, ואולי אנטיתיזה לארבע הסככות הראשונות.

* ל"ארזים" היה כלוב עם שורקים (קביות) בכניסה לבית. לכל שורק

ושורק היה פרצוף ושם, והם קיבלו את שאריות הירקות "וירבו

וישרצו במאד מאד..." כלוב השורקים היה מוקד של סרחון לא קטן

בכניסה לבית - וגם קולות השריקה האופיניים נשמעו כל פעם שדלת

המקרר היתה נפתחת..... אפשר היה אפילו לשמוע אותם שורקים

ב"שמרטף" בלילה, כשהשומר היה נכנס לבית).

מכיוון שכך - הונהג שמאווררים את השורקים כל כמה זמן

ומחליפים להם את כל מצע הנסורת. ביום החלפת הנסורת היו

משאירים אותם בקרטון בחוץ, וילד או שניים היו יושבים ושומרים

עליהם שלא יברחו ולא יאונה להם כל רע.

פעם אחת - נרדם השומר, או הלך לראות את הילדים משחקים, ובא

פתאם שון (כלב הסן-ברנרד הענק של זלמן וחיה) והופ, חטף

בשיניו את השורק הותיק ביותר בחבורה.

ניסו הילדים להציל את השורק, אבל שון, שהיה גדול כמו פרה

ואיטי מאד, היה הפעם כנראה זריז ורעב - ואכל חצי שורק.

בטקס מיוחד ערכו הילדים קבורה לשורק בבית הקברות המיוחד

לשורקים שהקימו ליד הבית. את השורקים המתים היו עוטפים,

מכסים שם באדמה ומניחים אבנים ופרחים לפי כל הכללים. ועד

היום, כשאתם יורדים שמאלה מ"ארזים", תוכלו לראות את שברי

הקברים והמצבות...

* פעם אחת, באביב, יצאו ילדי פעוטון "הדר" (עדי, אור, דרור,

עירית, דיקלה, דורון, גילת, חזי וגם נועה ורן) לטייל באיזור

הדשא שבין המועדון והמזכירות.

עוד הם מטיילים והנה רעש חזק ומוזר נשמע, ומעליהם הופיע...

מסוק. שמחו הילדים ועמדו להסתכל, אבל המסוק לא עזב אותם,

ירד נמוך מאד והמשיך להסתובב במעגלים ממש מעל לראשיהם.

סילביה ואסתר זכרו שלא מזמן בא במסוק דומה מישהו חשוב לבקר

ב"חמי יואב", והחליטו למהר ולרוץ לשם, אולי יזכו הילדים

לחזות בנחיתה דומה מקרוב. עוד הם רצים וליד המוסך השיג אותם

ראובן, אבא של חזי, עם האוטו של הלול, ולקח אותם "טרמפ"

ישר ל"חמי יואב". ובאמת, לא רחוק משם, ליד האנדרטה המצרית,

ראו משלחת מצרית שבאה לבדוק את מצב האנדרטה. הם עוד הספיקו

לראות את האנשים עולים חזרה למסוק, ופתאם התחיל המדחף הגדול

להסתובב ורוח גדולה והמון אבק וקוצים כמעט והעיפו אותם

באויר. חיש מהר תפשו המבוגרים את הילדים וזרקו אותם לאוטו

כדי שלא יעופו להם ברוח, ומהר נסעו משם הביתה.

עוד שבועיים אחר-כך לא הפסיקו הילדים לדבר, לספר, לצייר

ולשחזר את סיפור המסוק שהעיף אותם באויר.

* החשמלאים

(כתב יונה לפי מנגינת שניים סינים)

שני בנדיטים עם סולם גדול,

טפסו על גג בניין, כי החשמל התחיל לנזול,

אין ספק שהם מומחים גדולים לכל

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

נסעו בריקשה על הדשא רק אתמול,

בא הנויניק ואותם רצה לשתול,

שני בנדיטיםם עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

פתחו ביוב ישן אשר נסתם שלשום בחול,

מי כמותם עוד לחולל ניסים יכול

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול

את הקיטור של המטבח בנו בזיל הזול,

אם לא הם כי אז אכלו פה רק חול

שני בנדיטים עם סולם גדול.

שני בנדיטים עם סולם גדול,

אחד זקן צהוב לו, לשני כובע כחול,

הם תמיד בכל מקום, ידם בכל,

שני בנדיטים עם סולם גדול.

* מה מזכירים לך השמות: "יופי-גליה", "יופי-רומא", "יונתן

בלקג'ון", "אלכסנדר", "סטר-קינג", "גרנד-אלכסנדר", "דלישס",

"אורליאנס", "בן-דיויס"?

אבישי היה מרכז המטע, ושמות אלו היו בתחום אחריותו. ה'עושר'

בזנים (13 זנים שונים של תפוחים על 50 דונם) היה אחד הסיבות

שהובילו לכשלונו של המטע. במלחמת ששת הימים ניתנה הוראה

מגבוה "לפזר" את הכלים החקלאיים במקומות שונים במשק, על מנת

שלא ישמשו מטרות להפצצה. "את מרבית הכלים", מספר אבישי,

החבאנו בין העצים במטע כי זאת היתה הסוואה טובה. אחרי

המלחמה המטע היה מוזנח מאד, גדלו עשבים לגובה רב, והכלים

החקלאיים פשוט "נעלמו". מה שקרה אחר כך, שכבר חזרנו לעבוד

בתוך השורות, כל פעם יצא לנו 'לעלות' על כלי אחר....."

במרוצת הזמן התחילה להתגבש החלטה בנוגע לעתיד המטע, ומצבו

המדורדר הביא לידי מסקנה שיש לחסלו. "התמזל מזלנו", כך

אבישי, "ובחורף של שנת 1969 פקדה את האיזור 'סופת טורנדו',

ובעקבותיה נשברו ונהרסו מרבית עצי המטע.... המדריך למטעים

מטעם משרד החקלאות, נתן את האישור לעקור את המטע".